שיר. בְּרֵאשִׁית בָּרְאָה הַנְּקֻדָּה הַיִּחוּדִית אֶת הַזְּמַן וְהַמֶּרְחָב וְהַיְּקוּם הַסּוֹבֵב אוֹתָנוּ . הָיָה תֹּהוּ וָבֹהוּ וְאֵנֶרְגִּיָּה אֲפֵלָה רִחֲפָה עַל פְּנֵי חֹרִים שְׁחֹרִים. הַזְּמַן הֵחֵל לָלֶכֶת וְהַמֶּרְחָב תָּפַס אֶת מְקוֹמוֹ. מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ נוֹלַד הַחֹשֶׁךְ לָמַד לִהְיוֹת אוֹר וְהָאוֹר לָמַד שֶׁהוּא לֹא לְבַד.
שירים שיופיעו בגיליון הבא. 1* נִפְעָם. שֶׁפַע עַרְפִלֵּי כּוֹכָבִים זוֹרְמִים בְּגַלִּים אַדִּירִים מִתְפַּתְּלִים בִּמְבוֹכֵי יְקוּם נִשְׂגָּבִים עָמֹק בְּלֵב הַרְרֵי הוֹד וְחִידָה מוּאָרִים וַאֲפֵלִים. תָּמֶּהָ. הֵיכָן מִסְתַּיֵּם הַיְּקוּם וְהֵיכָן מַתְחִיל הַסּוֹף שֶׁל הָאֵין.הַתְחַלָּהּ הָאֵין.סוֹפִי . תּוֹהֶה. לוּלֵא נוֹצְרוּ הָאָדָם וְהַחַוָּה מִי הָיָה חָשׁ בְּחֶסְרוֹנָם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם וּמִי בְּחֶסְרוֹנָם שֶׁל הָאֲנִי וְהָאַחֵר וּמִי בְּחֶסְרוֹנָם שֶׁל הַיְּקוּם וְהַכּוֹכָבִים הַיָּרֵחַ וְהַשֶּׁמֶשׁ וְהַזְּבוּבִים הַמְּעַצְבְּנִים. 2* מָה שָׁוֶה הַיֹּפִי שֶׁל פִּרְחֵי שׁוּשָׁן צָחוֹר עֲלֵי חֶדְוָה בְּלֵב חֹרֵשׁ טָהוֹר לְלֹא הָעֵינַיִם שֶׁרוֹאוֹת אוֹתוֹ . מָה שָׁוֶה הַיֹּפִי שֶׁל צְלִילֵי עִנְבָּל שְׁמֵימִי פַּעֲמוֹנִים רַכִּים עַל פְּנֵי מַּיִם רַבִּים לְלֹא הָאָזְנַיִם שֶׁשּׁוֹמְעוֹת אוֹתוֹ . מָה שָׁוֶה הַיֹּפִי שֶׁל רֵיחַ פִּרְחֵי הַתַּפּוּז אֲפוּפִים אֶגְלֵי טַל שֶׁל בֹּקֶר צָלוּל לְלֹא הָאַפִּים שֶׁמְּרִיחִים אוֹתוֹ . מָה שָׁוִים אוֹצְרוֹת הַקֶּסֶם שֶׁל מְלוֹא הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְלֹא הַיְּדִיעָה שֶׁאַתְּ קַיֶּמֶת כְּדֵי לַחְווֹת אוֹתָן .
קטע מסיפור. הגעתי למשרד בשעה שמונה בבוקר. השמש התמסטלה בשמיים. פתאום חם ופתאום קר, שעה חשוך ושעה מואר, אמצע מאי, ואני לא מצליח להסביר לעצמי איזו עונה זו עכשיו. המערכת של העיתון הייתה שוממה כמעט לחלוטין. שלומית, המזכירה, עמדה בכניסה כמו סלקטורית במועדון לילה. השיער שלה היה אסוף. "זהו. מפסיקים את הפרינט, עוברים לדיגיטל, פיטרו את רוב העובדים," ירתה עליי. "אז אני מפוטר", עניתי (לא שזה באמת אכפת לי. גם ככה אני מרוויח שם גרושים...
"לא. אתה דווקא נשאר. בפורמט של עבודה באתר, הבעלים אומר שצריך מישהו שיכתוב את רוב המלל... באון ליין, נו זה גם ככה בעיקר קופי־פייסט ועריכה בסיסית. פחות עיתונאות של פעם, בקיצור תפור עליך," אמרה. לרגע הייתי בטוח שהיא מנסה להחניק איזה צחוק. "נו, תמיד הייתי מן בינוני כזה," חשבתי, "אחד שיודע לעשות הרבה דברים ברמה בסיסית אבל לא מצטיין בכלום. בן אדם של סטנדרטים נמוכים." "אמרת משהו,"? שאלה. "לא", עניתי והתחלתי ללכת לכיוון השולחן הקטן שלי, שנראה לפתע כל כך סקסי. "העמוד" — עיתון יומי. היה רשום על השלט המצהיב. פתחתי את הלפטופ, ובר כהתחלתי לדפדף בין המיילים, כשהבחנתי בו בזווית העין. שפוף וכפוף, אפו הנשרי מחזיק משקפיים שחורים כבדים, זקן תיש עיטר את פניו וידיו נושאות קרטון קטן...
קטע מסיפור. בהתחלה הייתה המלחמה. היא המשיכה והמשיכה, עד שכבר לא היה לנו אכפת. לא כי קצנו בה, אלא כי הפסקנו להיות רלוונטיים. בני האדם הפכו מיותרים, ואף אחד כבר לא מת בשדה הקרב. לא היו חיילים. רק כלי נשק מופעלים מרחוק. ום אלו הוחלפו עד מהרה בכלים אוטומטיים ואוטונומיים לחלוטין. אנשים עדיין מתו. בהמונים. אבל הם מתו מחשיפה לחומרים רעילים. או מרעב, כשעוד ועוד שדות ומטעים הפכו אדמה חרוכה. כבר לא היה צורך באנשים כחיילים...
אבל בהתחלה, עדיין היו בני אדם ברגים חשובים במערכת. התחלנו לעבוד עבור המכונות. לספק את הרעב הבלתי נדלה שלהן, לברזל ולפלדה, לפלסטיק ולמוליכים למחצה. מלוחמים, הפכו בני האדם אוכלי נבלות. אוספים חלקים למחזור, מקלפים עור פלסטיק שרוף בניסיון לחלץ איזה מעבד פועל או שבב מתכת כבדה. גם את זה המכונות עשו טוב מאיתנו, ובלי חשש מחומצות מאכלות וממלכודות שהוצבו לנו בגוויות המכונות של האויב. ובגוויות שלנו. הפכנו מיותרים. אבל המין האנושי המשיך לצעוד קדימה. למרות שנותרו פחות ופחות מאיתנו. למרות שעוד ועוד משטח המדינה הפך לעיי חורבות מזוהמים שאי אפשר לחיות בהם....
קטע מתוך מאמר המערכת. 'נכון' מופיע פעמיים בשנה, מידי חצי שנה, בראשית אפריל ובראשית אוקטובר. גיליון 12 מציין שש שנים לפעולת כתב העת. כל גיליון חדש של 'נכון' הוא הזדמנות להבהרה חוזרת של הכוונות, מהן נוצרה במה ספרותית זו, והזדמנות לבדיקה חוזרת של העורך את מה שהולך ומצטבר על במה זו, והתאמתו לכוונות שבבסיס הבמה. 'נכון' נוצר מתוך מחשבה כי כדאי, כי חשׁוב, כאן ועכשיו, לחשוב על היבטים אוטופיים או דיסטופיים בספרות הישראלית שנוצרה עד כה, שהולכת ונוצרת. 'נכון' הוא במה לעידוד הליך עתידי במחשבה הישראלית, בעברית, בספרות על כל היבטיה — פרוזה, שירה, הגות ומחשבה. 'נכון' אמנם תחום במסגרתו לעיסוק בעתיד, אבל הוא מאוד פתוח ביחס להיבטים השונים על העתיד, לכל צדדיו של עתיד, ובלבד שמבחינה ספרותית הם יוצגו בטקסטים כתובים היטב, מעניינים, מגרים את הקוראים להזדהות אתם או לבקרם, ובלבד שהקוראים ייחוו את ההיבט העתידי, ובלבד שהקוראים יחשבו עליו בעזרת 'נכון.' אני, העורך, אינני מגביל את הכותבים להיבט עתידי זה או אחר, ואינני מכוון את הכותבים להיבט עתידי זה או אחר; ובלבד שהיצירות השונות תהיינה עיסוקים רציניים בעתיד. אם כך, באופן טבעי מתפרסמות יצירות המביעות דעות שונות על העתיד, הסתכלויות שונות בו. העתיד "פתוח," ואיש עוד לא מצא דרך אחת המבטיחה הסתגלות עתידית שתתממש. אם כך, ברור שב'נכון,' לא צריכה להיות מחויבות רק לקו רעיוני אחד. ואכן, אין בו. כמו כן ברור, שאני כעורך אינני מזדהה בהכרח עם כל ההיבטים העתידיים, לא "עומד מאחורי" כל מה שאני מפרסם, ובלבד שיהיה כתוב היטב, בנוי רעיונית היטב, ועוסק בעתיד. אלה התנאים שאני נוטה לפרסם כל יצירה העומדת בהם.....
כאמור, כל היצירות המובאות כאן עומדות, לטעמי, בערך של כתיבה טובה. ברור, שחלק מהן טוב יותר, וחלק — פחות. ברור, כמו שכתבתי קודם — שעם חלק אני מסכים ולחלק אני מסכים פחות. כמובן, לא אפרט הערכה אישית זו שלי, ומטרתי, כפי שכתבתי, אינה לפרסם מה שאני מסכים אתו, אלא את מה שבצורה יפה יוצר לקורא אתגר לחוות עתיד ולחשוב עליו. כאלה הן היצירות המתפרסמות גם בגיליון זה. מן הראוי לציין כי חלק מהמתפרסם כאן נכתב לפני פרוץ המלחמה ב־ 7.10.2023וחלק אחרי תאריך זה. כדאי שהקורא ישים לכך לב. * ָאאיר רק מאמר אחד שמתפרסם כאן — הסיכום הקצר שעורך אהרון ֶ האופטמן לדמותו של עמנואל לוֹטם, שהלך לאחרונה לעולמו, ולתרומתו הגדולה מאוד לפנטסיה ולמדע הבדיוני. אני מרגיש כבוד לזכרו של האיש, וחושב שמתרומתו למחשבה העתידית בתרבות הישראלית כדאי ללמוד במטרה להמשיך ולפתח (כן, כן... מתוך החשיבה השמרנית של ההתפתחות לעתיד). צאו לדרך, וגם כתבו ושלחו לי. קריאה מהנה. אורציון ברתנא