לצפייה בכתב העת
ההופכים את עורפם לאומלאס עברית: עמנואל לוטם יש ואחד הצעירים הבאים לראות את הילדה, או הצעירות, אינו חוזר הביתה בבכי או בזעם, ולמען האמת, אינו חוזר כלל. לפעמים קורה שגם גבר מבוגר, או אישה, מתכנס בשתיקה למשך יום או יומיים, ולבסוף עוזב את
ההופכים את עורפם לאומלאס עברית: עמנואל לוטם יש ואחד הצעירים הבאים לראות את הילדה, או הצעירות, אינו חוזר הביתה בבכי או בזעם, ולמען האמת, אינו חוזר כלל. לפעמים קורה שגם גבר מבוגר, או אישה, מתכנס בשתיקה למשך יום או יומיים, ולבסוף עוזב את ביתו. האנשים האלה יוצאים לרחוב, והם הולכים ברחוב בדד. הם ממשיכים ללכת, והולכים עד שהם יוצאים את העיר אומלאס דרך שעריה הנאים. הם ממשיכים ללכת בין השדות המקיפים את אומלאס. כל אחד מהם הולך בדד, צעיר או צעירה, גבר או אישה. לילה יורד; הנוסע נאלץ לעבור ברחובות הכפרים, בין בתים שחלונותיהם קורנים אור צהוב, והלאה אל חשכת השדות. בדד הולכים הם מערבה או צפונה, לעבר ההרים. הלאה הם הולכים. הם עוזבים את אומלאס, הם הולכים היישר אל תוך החושך, והם אינם חוזרים. המקום שלעברו הם הולכים הוא מקום שמרביתנו נתקשה להעלותו בדמיוננו, עוד יותר מאשר את עיר האושר הזאת. איני יכולה לתאר אותו כלל וכלל. אפשר שאין הוא קיים. אבל דומה שהם יודעים לאן הם הולכים, ההופכים את עורפם לאומלאס. (עמ' 12)
תחת שמי מייפל סיפור ובכל הזמן הזה, נחשי הזעמן קמים על נחשי הפתן ובולעים אותם בשלמותם, מרבדי דשא מטוללים נקשחים לרסיסי בדולח, ממטרות הפלמינגו משחירות באחת והיו לעוזניות טרף, אספלט הכביש מבעבע, שוצף, נושא עמו פחי אשפה שמוטי
תחת שמי מייפל סיפור ובכל הזמן הזה, נחשי הזעמן קמים על נחשי הפתן ובולעים אותם בשלמותם, מרבדי דשא מטוללים נקשחים לרסיסי בדולח, ממטרות הפלמינגו משחירות באחת והיו לעוזניות טרף, אספלט הכביש מבעבע, שוצף, נושא עמו פחי אשפה שמוטי לסת ותיבות־דואר קטומות חוטם. מערבולות־שכונות מסתחררות וגורפות כל הנקרה בדרכן, מתנגשות זו בזו, ומתכנסות לכיוון אחד מכוח המפל הגדול הממתין להן בעיבורי בית הספר. משהגיעו לעין המערבולת, נעלמו מטה בשאון גדול, כשאדמת טרשים מכסה הכל — חונקת את החיים שמתחת, אך גם חוסכת מהם צער. ובראיית הזמנים הרחוקים, הפך האזור לשכבה ארכיאולוגית דקיקה־ שקופה כפרוסות הפנקייק שתושבי האזור נהגו להגיש לבני ביתם בארוחת בוקר, ושעליו גם הייתה עיקר גאוותם, כשרכבים ממחוזות אחרים היו מגיעים עד לדיינר השכונתי, בכדי לטעום מפריכותו הנהדרת ולהתפעל מעוביו יוצא הדופן. ואף אחת מקהילת הארכיאולוגים של העתיד, על אזמליהם, מכושיהם, ומברשותיהם, לא איתרה ולו עדות אחת לאותו יום נורא, שבו תחת שמי מייפל, פערה תהום פיה. (עמ' 38)
פוסט מורטם באבריסט סיטי Post mortem in Evereast city )אמת ואגדה בדברי ימי עיר הנצח) הקורא הנבון יטען מיד ובצדק, כי סיפור מעין זה אינו יכול להתרחש, אינו יכול להתרחש, ואף אינו צריך להתרחש. אדם לבדד ישכון בקרב לא בני אחיו...? ה ולא בני אחיו, האם לבד
פוסט מורטם באבריסט סיטי Post mortem in Evereast city )אמת ואגדה בדברי ימי עיר הנצח) הקורא הנבון יטען מיד ובצדק, כי סיפור מעין זה אינו יכול להתרחש, אינו יכול להתרחש, ואף אינו צריך להתרחש. אדם לבדד ישכון בקרב לא בני אחיו...? ה ולא בני אחיו, האם לבד יחיו בקרבם הם? לנצח? הקורא הנבון הזה יאמר מיד שאין זה מציאותי. אך מהי המציאות, אם לא אוסף מקרי של נתונים ועובדות? ובכל זאת, סיפור זה שייך למציאות מעין זו: אדם לבדו, חברה לבדה, מקום מבודד. אדם כזה אינו קיים, אלא בדמיונו שלו. מקום כזה אינו קיים. אך מי לא שמע עליו? אך האם מישהו מכם ראה אותו? * * * מוסיקה נשבה בשמיים. קול המוסיקה הגובר והולך, מחד, וקצבה המואט, מאידך, כיוונו את החללית לקראת נחיתה על גג העולם. למרות זאת לא חדלתי לקלל. רוקון, הניורובוט, המלווה הקבוע שלי, ששימש נווט, קרא בשמי — אל־יו סמית — בקול נוזף וכיוון את החללית הישר אל לב המוסיקה המתחזקת, בשעה שהתקרבנו אל מרכז הצלב הכפול, בפסגת ההר הגבוה בעולם. ההר היה מואר באור זרקורים נסתרים, והעיר הגדולה, היחידה ששרדה על פני כדור הארץ, נפתחה לקראתנו. טבעות של אורות בהקו, מסמנים את הרחובות האופקיים, הלכו וגדלו לקראתנו. המנועים פלטו אדים וגזים רדיואקטיביים שנמוגו חיש באוויר הדליל מאוד, גבוה מעל העיר. המסע שלי תם. (עמ' 52)