
טכנולוגיה ועבודה לקראת 2050 : בין דיסטופיה לאוטופיה מאז ימי המהפכה התעשייתית הראשונה, מרחפת השאלה איך הקידמה הטכנולוגית משפיעה על שוק העבודה ותרבות העבודה, ולאן זה יוביל בעתיד. בתחילת המאה ה־19 ,כאשר פותחו מכונות אריגה חדשות
טכנולוגיה ועבודה לקראת 2050 : בין דיסטופיה לאוטופיה מאז ימי המהפכה התעשייתית הראשונה, מרחפת השאלה איך הקידמה הטכנולוגית משפיעה על שוק העבודה ותרבות העבודה, ולאן זה יוביל בעתיד. בתחילת המאה ה־19 ,כאשר פותחו מכונות אריגה חדשות שהקטינו מ משמעותית את הביקוש לעבודת כפיים של אורגים, קמו ה"לודיטים" באנגליה והשחיתו את המכונות שראו בהן איום על פרנסתם. המהומות שהתחוללו גבו חיי אדם. חיילים נהרגו, אנשים שחיבלו במכונות הוצאו להורג. עם הזמן הסתבר שהטכנולוגיה החדשה והגדלת התפוקה שהושגה הודות לה דווקא קידמו את הכלכלה והגדילו את הביקוש לעובדים — כמובן לאו דווקא לאורגים המסורתיים. כך קרה בהמשך גם בתחומים אחרים. זוכרים את עובדי )בעיקר עובדות( מרכזיות הטלפון לפני עשרות שנים? גם בהם לא היה עוד צורך כשהופעלו המרכזיות הממוחשבות, אבל שירותי התקשורת צמחו והתרחבו ועימם הצורך בעובדים חדשים, עם מיומנויות חדשות. כעת, כשאנחנו בפתחה של המהפכה הטכנולוגית־תעשייתית הרביעית, ובליבה הבינה המלאכותית ומדע הנתונים, כשבתור ממתינה מהפיכת הביולוגיה הסינתטית, שוב נשאלת השאלה: האם תיווצר תעסוקה לבני אדם בכמות שעולה על העבודות שיוחלפו על ידי הטכנולוגיות החדשות. (עמ' 12)

פתיח לסיפור "האמת על האי טריסטאן דה רוניה" מאת זאב ז'בוטינסקי הערת מאיר עוזיאל: זאב ז'בוטינסקי היה, בצד הפעילות הפוליטית, סופר ומשורר גדול. ביצירתו יש גם דברים מפתיעים וכמעט לא מוכרים. סיפורו של זאב ז'בוטינסקי "האמת על האי טריסטאן דה
פתיח לסיפור "האמת על האי טריסטאן דה רוניה" מאת זאב ז'בוטינסקי הערת מאיר עוזיאל: זאב ז'בוטינסקי היה, בצד הפעילות הפוליטית, סופר ומשורר גדול. ביצירתו יש גם דברים מפתיעים וכמעט לא מוכרים. סיפורו של זאב ז'בוטינסקי "האמת על האי טריסטאן דה רוניה" הוא סיפור מדע דמיוני שאיש כמעט אינו מכיר, אם כי הוא כלול בכרכי כתביו. אולי כי למרבה הפלא הוא לא מופיע בכרך 'סיפורים' ואפילו לא בכרך 'פיליטונים', אלא בכרך 'אומה ומדינה'. הסיפור מתרחש בשנת 1998 ,כ־70 שנה לאחר שנכתב. הדבר אינו כתוב במפורש, כתוב שזהו דיווח מתוך גיליון ה'טיימס' מספר 352,70 והתאריך לא נמצא בגזיר העיתון, אבל אנחנו יודעים, כותב ז'בוטינסקי בסיפור, שב־7 ביולי 1930 יצא לאור גיליון ה'טיימס' מספר 558,45 .עשיתי את החישוב. הסיפור הוא בצורת דו"ח ששולח עיתונאי שהצליח להסתנן לאי. תרגם: חנניה רייכמן. אין תאריך מתי הוא נכתב, ברור שהוא נכתב לפני 1930 (עמ' 41)

למה לא כותבים יותר אוטופיות? עבור חוקר הספרות המבקש לבחון את האוטופיה כסוגה ספרותית, ניצבת שאלה אחת המציבה את האוטופיה במעמד ייחודי בין רוב הסוגות הספרותיות האחרות. בעוד שניתן למצוא מאות יצירות חשובות ע הנכנסות תחת סוגה זו, כל
למה לא כותבים יותר אוטופיות? עבור חוקר הספרות המבקש לבחון את האוטופיה כסוגה ספרותית, ניצבת שאלה אחת המציבה את האוטופיה במעמד ייחודי בין רוב הסוגות הספרותיות האחרות. בעוד שניתן למצוא מאות יצירות חשובות ע הנכנסות תחת סוגה זו, כל היצירות האלה נכנסות בין רגע הולדתה של הסוגה, לרגע היעלמותה מהנוף הספרותי. היום, כבר לא ניתן למצוא 1 אוטופיות, אלא כאלה הנכתבות באופן אירוני, מודע לעצמו, החותר תחת הסוגה בעודו כותב לכאורה בתוך מסגרות הז'אנר. בעיה זו נובעת מההקשר ההיסטורי של ז'אנר ספרותי זה ומקומו בנוף ההיסטוריוסופי שבו הוא נכתב. מאמר זה מתבקש להתחכות אחד הקשרים אלו, להצביע בדרך זו על ההתפתחות של הז'אנר בין היצירות הבולטות ולבסוף להציע מספר טעמים שבגללן דעכה הסוגה עד למותה בראשית המאה העשרים. ספרות לעולם לא נכתבת בחלל ריק. למרות רצוננו הרומנטי לדמיין ָ איזה סופר ספק גאון, ללא ספק מטורף, הס ּפון בחדר עבודתו הרחק מההמון המשתולל ועובד על יצירתו בבדידות מוחלטת. דימוי זה יכול להתאים למעט מאוד סופרים בשר ודם וכאשר נדרשים לבחון מדוע הדימוי הזה הושרש כה עמוק, לא ניתן לבטל את הנוחיות שדימוי זה מייצר על מנת למנוע תגמול הולם לסופרים לטובת רווחי המו"לים, הרי ּ "אין כסף בספרות". בעוד סופר אמיד מבטן ומלידה כגון מרסל פ ּרוסט יכול לשמש דוגמה חיובית למודל זה, כמעת ואין מלבד אותו אציל חולני קשה דוגמאות נוספות. (עמ' 98)








