לילה: כשהתעוררתי מצאתי שחשכה כבדה ירדה על הבית. תחושה קשה עמדה בליבי, תחושה של תום הזמן. ניסיתי לקום על רגליי, אך הייתי כמו ממוסמר לספה. "לאן אתה הולך? תמיד אתה עושה את הדבר הלא נכון." הקול היה מקומט ובלה משימוש, ובכל זאת ניסר את

לילה כשהתעוררתי מצאתי שחשכה כבדה ירדה על הבית. תחושה קשה עמדה בליבי, תחושה של תום הזמן. ניסיתי לקום על רגליי, אך הייתי כמו ממוסמר לספה. "לאן אתה הולך? תמיד אתה עושה את הדבר הלא נכון." הקול היה מקומט ובלה משימוש, ובכל זאת ניסר את החלל כולו. "אמרתי לך, אינך יודע את אשר אתה עושה. אל תדאג, בקרוב תמצא לך מנוחה." פתחתי את פי לענות, אך דומה היה שלשוני דבקה לחכי. "הבט", אמרה הזקנה. עיניי החלו להתרגל אל האפלולית. מצויים היינו בקבר שאליו נפל גור החתולים שלי. או אולי זה היה מרתפו הנסתר של הבית. בצידו השני של החדר, צלוב לספה שחורה, מונח היה גופה של נועה. "לא נמאסו עליך הנדודים? כאן יש כל מה שתרצה." "מיאו," אמרתי. "נכון מתוק שלי, נכון. אתה רוצה שאקח אותך אליה?" "מיאו". הזקנה נשאה אותי בשתי ידיה, והניחה אותי על גופה העירום של נועה. התחלתי לשוטט עליו. בין קימורי שדיה נעצרתי, שולח אליהן לשון ורודה. התחושה העבירה רטט חם בגופי. העברתי את לשוני שוב ושוב, מתחכך ברגלי הגבעות, מתמוגג מרוב עונג. לאחר מכאן ירדתי מטה, מתעכב מעט בטבור, וממשיך מיד בדרכי. בהגיעי ניסיתי לתחוב את ראשי, אך הפתח היה צר מדי. "אתה צריך עזרה חמוד?" היא עמדה לרגליי נועה ובעדינות פיסקה את רגליה. "מיאו", אמרתי, ותחבתי שוב את ראשי, מוצא לו סוף סוף מקום. "דרך צלחה חמוד," קולה דנדן בתוכי כצליל פעמונים. "לילה טוב." (עמ' 98)