קונכייה סיפור ושם לפנים, אכן היה פתח. הוא בא אליו ועבר דרכו, ואני אחריו. עדיין עמדה בחוץ שעת דמדומים. אלא שלא היה זה קצה אחר של העיר. ולא שעת דמדומים אחרת. זה היה הפתח שלנו. הקצה שלנו. השעה שלנו. אותו אוויר. אותם מים ירקרקים
קונכייה סיפור ושם לפנים, אכן היה פתח. הוא בא אליו ועבר דרכו, ואני אחריו. עדיין עמדה בחוץ שעת דמדומים. אלא שלא היה זה קצה אחר של העיר. ולא שעת דמדומים אחרת. זה היה הפתח שלנו. הקצה שלנו. השעה שלנו. אותו אוויר. אותם מים ירקרקים כחלחלים ששטפו ושינו צורתם שם למטה. מלמעלה הם נראו ממלאים את כל תחום הראייה. מים ומים, ורק מים מסביב. ושוב. לא חוף, רק הקיר הנטוי והמים הבאים ונסוגים. נזכרתי במראה העיר, עיר של צד אחד, משראיתי שלכאן חזרנו וכאן אנו עומדים. אני, ומלפניי צבעון — רכיכה בתוך קונכייה ענקית, אדמדמת סגלגלת, בוהקת בשלל גוונים עז, חי, באור ההולך ודועך של בין הערביים. ולמטה נישאנו ואחריו אלך תמיד, כאן, בים הנצחי, אם כל חי. (עמ' 26)
חקר עתידים, חיזוי ומדע בדיוני: ממד הדמיון למרות שהעתיד לא פחות מעניין מהעבר, ויש שיאמרו שהוא מעניין יותר, נדמה לי שגם כיום יש עדיין הרבה פחות פרופסורים לחיזוי מהיסטוריונים. אבל יש ויש הרבה חשיבה ומחקר בתחומים שזכו לשמות 'חקר עתידים'
חקר עתידים, חיזוי ומדע בדיוני: ממד הדמיון למרות שהעתיד לא פחות מעניין מהעבר, ויש שיאמרו שהוא מעניין יותר, נדמה לי שגם כיום יש עדיין הרבה פחות פרופסורים לחיזוי מהיסטוריונים. אבל יש ויש הרבה חשיבה ומחקר בתחומים שזכו לשמות 'חקר עתידים', 'חיזוי טכנולוגי וחברתי', או — 'עתידנות'. העוסקים בתחומים אלה שואבים לפעמים, אולי לא מספיק פעמים, השראה מספרות המדע הבדיוני. זה לא צריך להפתיע, שהרי הכוח המניע המרכזי בשתי הזירות הללו, המחקר והספרות, הוא הסקרנות בנוגע לעתיד. ההבדל הוא במטרות, בציפיות, בתוצרים. ספרות המד"ב, ככל ספרות, נועדה לספק הנאה אינטלקטואלית לקוראים, כאשר מה שמייחד אותה היא אותה "תחושת פליאה" מפורסמת, שמתעוררת בלב הקוראים לאור תיאורי העולמות/העתידים החלופיים והמופלאים. למחקרי חיזוי, לעומת זאת, יש תכלית מעשית: הם נועדו לסייע בקבלת החלטות מושכלות בהווה, כדי להשיג עתיד רצוי — או להימנע מעתיד לא רצוי.
לי הנקמה סיפור מאנגלית: תרצה גולדשטיין הוא אהב את חברתם של בני האדם שפגש בארץ או במשך השנים הארוכות על הירח. מזמן החליט שבני האדם הם נהדרים. הוא נהנה מסיורי השטח הארוכים עם האל נורמן, אך תמיד שמח לחזור אל הכיפה שבה העניקו לו
לי הנקמה סיפור מאנגלית: תרצה גולדשטיין הוא אהב את חברתם של בני האדם שפגש בארץ או במשך השנים הארוכות על הירח. מזמן החליט שבני האדם הם נהדרים. הוא נהנה מסיורי השטח הארוכים עם האל נורמן, אך תמיד שמח לחזור אל הכיפה שבה העניקו לו בני האדם את הזכות הייחודית להצטרף אליהם. שם יכול היה להקשיב לארבעים גברים המשוחחים ביניהם במילים שלעיתים היו בלתי מובנות, אך תמיד מסקרנות. ושם יכול היה גם להצטרף לשירתם. לכל הרובוטים היה כמובן צליל מושלם, אך רק סאם למד לשיר טוב דיו כדי להקנות לו מקום בכיפה. מתוך ציפייה החל לזמזם שיר על ים שמעולם לא ראה. הרובר נסע בין קירות הכביש הגס העשוי מחצץ המכתש. ואז הם פרצו החוצה אל המרחב הפתוח ולנגד עיניהם נתגלתה הכיפה והשטח שמסביב לה. (עמ' 63)