קטע מתוך מאמר המערכת. המלחמה הולכת ונמשכת — הבה נהיה נכונים דברי המערכת המופיעים כאן נכתבים לפני הופעת הגיליון ב־ 1.10.2024 , והזמנים בהם אנחנו נמצאים משתנים אפילו יותר מהשתנותם ה"רגילה"; אבל נראה לי כי הם יהיו תקפים זמן רב. מראשית העם העברי המסופרת במקרא, יש לאיש הרוח מעמד מיוחד: משה הוא "רבנו" ולא "מלכנו". דוד ושלמה אינם רק מלכים, אלא יוצרים מהוללים שהונצחו בתנ"ך. במסורת היהודית דוד הוא איש תהילים, שלמה המלך היא איש משלי, קהלת ושיר השירים. ובהמשך — התַּנָּאִים ואחריהם האמוראים עוסקים גם בספרות. ועוד כוח מיוחד של יצירה, של ספרות, ניכר בהיסטוריה של עם ישראל — דרך משוררי ימי הביניים העבריים, דרך מדרשים שונים ומגוונים, שאין כאן מקום לפרטם. לעם הרוח המנהיג הוא איש רוח, שהוא בין השאר יוצר. לסופר הכותב עברית מעמד מיוחד מראשית ההתעוררות של הלאומיות העברית החילונית בתנועת ההשכלה העברית שמראשית המאה ה־ 19 . היוצר בא במקום הרב המנהיג הקהילתי, שבא במקום חכמי ישראל בכל הדורות שמאז המשנה, שבאו במקום הנביא ואיש הרוח. הציונות, משלהי המאה ה־ 19 , העמידה את היוצר כמנהיג רוחני, לצד המנהיג הפוליטי. אין להבדיל בין הרצל הסופר לבין הרצל המדינאי. השואה קטעה את כל ההיסטוריה היהודית והעברית ושינתה אותה. שינוי אחד היה חזרה אל מחשבה לאומית של תקומה, ששיאו ספרות דור הפלמ"ח המלווה את המאבק על קום המדינה, עד קום המדינה ועד בכלל. יוצרי דור הפלמ"ח, ובראשם משה שמיר, העמידו עצמם כמורי דרך חיוביים, כתבו יצירות מנחות לפרוץ נתיבות לאומיים. גדול המשוררים העבריים בשירה העברית החדשה, נתן אלתרמן, לצד היותו גאון פיגורטיבי שיצר עולם שלא יישכח, הוא גם איש רוח הכותב מיתוס ואתוס חיוביים.

השינוי למחשבה לאומית של תקומה נמשך פחות מדור אחד, באמצע המאה העשרים. הוא קטע חלקית וזמנית בלבד את ההליך העיקרי בספרות העברית, כמעט משלהי המאה ה־ 19 — הליך של דימוי עצמי בו הלכו והתבססו תפישת אשמה עצמית, התעמקות בייסורי נפש, ותהומות של אין מוצא. ספרות ההשכלה האירופית מסתיימת, בשלהי המאה ה־ 18 , במהפכת ריאליזם חברתי וריאליזם פסיכולוגי — מכאן, ובמהפכה רומנטית — מכאן. מול זחיחות הדעת של ההשכלה האירופית, מגלה המודרניזם, משהוא מתחיל להיווצר באירופה, את תהומות הנפש, את עוצמת הרגש ואת מורכבות היומיום. אלה יוצרים גם את התלישות, את השבר הנפשי של האדם המודרני, המתלבט גם במעמקיו. מודלים אלה בדיוק מופיעים לאחר מאה שנים, בשלהי המאה ה־ 19 , באדם העברי הלאומי החילוני: מהפכה של אין־אונים פסיכולוגית, מהפכה של רגשות המתנגשים ביניהם. מהפכה של עושר פנימי הגורם גם לעקרות נפשית וגם לעקרות מעשית. זה נמצא לא מעט אצל כל יוצרי העת החדשה העבריים; בוודאי. י. ח. ברנר עם ה'שכול וכישלון' שלו. בכל מקרה, לאחר אתנחתא לא ארוכה של ספרות דור הפלמ"ח, המבטאת תקווה, אופטימיות חברתית ואישית, חוזרים הדכדוך, ההאשמה העצמית, חוסר המוצא, ומופיעים בספרות העברית גם בשירה הישראלית וגם בסיפורת. מראשית הציונות כמעט, וביתר שאת — משנות החמישים של המאה העשרים, אפשר לומר, כי הספרות הישראלית רושמת על הקיר באותיות ענק את ההתפוררות העצמית, האישית וגם החברתית. במילים אחרות: בספרות הישראלית ההתפוררות העצמית כתובה מראשית התחייה הציונית, וביתר שאת — כמעט מקום המדינה. העיניים שלנו לא ראו מה כתוב נכחנו בספרות. המלחמה ההולכת ונמשכת מזה קרוב לשנה חושפת כתובת חורבן זו בחדות שלא מאפשרת לא לראות אותה. צאו לדרך, וגם כתבו ושלחו לי. קריאה מהנה. אורציון ברתנא