למה לא כותבים יותר אוטופיות? עבור חוקר הספרות המבקש לבחון את האוטופיה כסוגה ספרותית, ניצבת שאלה אחת המציבה את האוטופיה במעמד ייחודי בין רוב הסוגות הספרותיות האחרות. בעוד שניתן למצוא מאות יצירות חשובות ע הנכנסות תחת סוגה זו, כל

למה לא כותבים יותר אוטופיות? עבור חוקר הספרות המבקש לבחון את האוטופיה כסוגה ספרותית, ניצבת שאלה אחת המציבה את האוטופיה במעמד ייחודי בין רוב הסוגות הספרותיות האחרות. בעוד שניתן למצוא מאות יצירות חשובות ע הנכנסות תחת סוגה זו, כל היצירות האלה נכנסות בין רגע הולדתה של הסוגה, לרגע היעלמותה מהנוף הספרותי. היום, כבר לא ניתן למצוא 1 אוטופיות, אלא כאלה הנכתבות באופן אירוני, מודע לעצמו, החותר תחת הסוגה בעודו כותב לכאורה בתוך מסגרות הז'אנר. בעיה זו נובעת מההקשר ההיסטורי של ז'אנר ספרותי זה ומקומו בנוף ההיסטוריוסופי שבו הוא נכתב. מאמר זה מתבקש להתחכות אחד הקשרים אלו, להצביע בדרך זו על ההתפתחות של הז'אנר בין היצירות הבולטות ולבסוף להציע מספר טעמים שבגללן דעכה הסוגה עד למותה בראשית המאה העשרים. ספרות לעולם לא נכתבת בחלל ריק. למרות רצוננו הרומנטי לדמיין ָ איזה סופר ספק גאון, ללא ספק מטורף, הס ּפון בחדר עבודתו הרחק מההמון המשתולל ועובד על יצירתו בבדידות מוחלטת. דימוי זה יכול להתאים למעט מאוד סופרים בשר ודם וכאשר נדרשים לבחון מדוע הדימוי הזה הושרש כה עמוק, לא ניתן לבטל את הנוחיות שדימוי זה מייצר על מנת למנוע תגמול הולם לסופרים לטובת רווחי המו"לים, הרי ּ "אין כסף בספרות". בעוד סופר אמיד מבטן ומלידה כגון מרסל פ ּרוסט יכול לשמש דוגמה חיובית למודל זה, כמעת ואין מלבד אותו אציל חולני קשה דוגמאות נוספות. (עמ' 98)