תוכן העניינים 'נכון' גיליון 14 .

5. מאמר מערכת / אורציון ברתנא .
7. בן אייזנשטיין / לעתיד לבוא
8. יאיר בן־חיים / שני שירים
10. הרצל חקק / שני שירים מהמחזור: צפת לא מפחדת מדרך ארוכה
13. מיקי אלטמן / תמונת נוף ארצנו
17. שולה ברנע / קרה
26. אופיר מוהבן / בנימין
37. רָז לִבְנַת / 20230 לָמָּה לֹא עָצַרְנוּ?
38. מרדכי קטן / שני שירים
40. כרמית גלבוע / פמינה
52. ניר לוי / ארץ אי
58. מלאכי אנג'ל / לֹא בְּעָיָה שֶׁלִּי
59. אסתר קאפח / שני שירים
61. אורציון ברתנא / ההגות של מרדכי נסיהו — קוסמותאיזם ולאומיות חילונית
65. משה גרנות / האי — קטע מתוך חיבור דיסטופי
72. מור לוריה־וינברגר / עולם ללא מוות
76. יערה שלו / שיעור בהיסטוריה
 
80. דוד שפירא / מיוצר ע"פ מתודולוגיית ה־ Agile או נוקטורן אורבני
85. שגיא אלנקווה / שני שירים
88. תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי / שלושה שירים
90. שמעון שלוש / שלושה שירים
93. רן יגיל / סופר נצחי או נכון לשעתו? — על סוד קסמו של רוג'ר זילאזני במלֹאת 30 שנה למותו.
101. אוהד עוזיאל / חור בשמיים
106. שמעון רוזנברג / "דם על הידיים"
115. פיני רבנו / חמישה שירים
118. בן שמואלי / ארבעה שירים
122. אלי אשד / היסטוריות חלופיות
134. ירון אביטוב / דרכון לשום מקום
139. דני מקורי / כל הדברים
149. אוֹרַן ס. לֵהָב / מְחַפֵּשׂ אֶת אִמָּא
150. יוסף עוזר / שני שירים
151. עמוס גואטה / שני שירים
153. רחל אשד / בָּאלִי לוּלוּ הופכת עולמות
159. יפעת שלי / ניקיטה
162. אמנון סטופ / דעתי הצנועה בנושא ״הבינה המלאכותית״ כיום.
טעימות 'נכון' 14
יאיר בן-חיים
ברבות הימים

ברבות הימים. בְּמַבָּט חָטוּף אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת נִגְלֵית לִי הָאוֹרָה בִּשְׁלַל גְְּוָנֶיהָ חֶבֶל אֶרֶץ מְאֻוְרֶרֶת מְדֻשֶּׁנֶת וְרַעֲנַנָּה. לֹא נוֹתַר זֵכֶר לְחֶבְלֵי מָשִׁיחַ לֹא נוֹתַר זֵכֶר לְחֻרְבַּן הַבַּיִת, רַק אוֹר וָאוֹר שֶׁרָחַק מֵהַשְּׁחוֹר שֶׁרָחַשׁ עֲלֵי אֲדָמוֹת בְּאֶרֶץ הָאָבוֹת. בְּשֶׁבֶת אַחִים בָּאָרֶץ הַזֹּ֑את אֶחֱזֶה בְּחֶזְיוֹן גְּאוּלֵי הַדֵּעָה חֶבֶל רוּחַ מְלִיצִי לְאַרְבָּעָה כּוֹחוֹת עוֹלָם. הֻתַּר הַשֶּׁקֶר מִיָּמִים יָמִימָה הֻתַּר הַמֶּסֶר לְקִבּוּץ גָּלוּיוֹת, הַכֹּל כָּלוּל בְּתוֹךְ הַחֹפֶשׁ הֶחָדָשׁ שֶׁנִּרְכַּשׁ בְּדֶמַע בִּרְבוֹת הַיָּמִים.

הרצל חקק
קלף הדמים של אחרית הימים.

1. קלף הדמים של אחרית הימים. הַהֵיכָל נִפְתָּח. כֵּלֶיהָ שְׁבוּרִים דּוֹמְעִים אוֹרוֹת. צְעָקָה תַּרְעִיד. זוֹ שְׁאֵלָה מִדּוֹרֵי דּוֹרוֹת: הֲיֵשׁ בְּכֹחֵנוּ לְהַשְׁפִּיעַ עַל הֶעָתִיד? בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אַבּוּהַב, מִתַּחַת לַסְּפָרִים הַיְּשָׁנִים. מוּאָר כְּמֵמוּאָר, קְלַף מֻסְתָּר, עָטוּף וְחָבוּי בְּשִׁכְחָה שֶׁל זָהָב. תּוֹרָתָם בְּעֵינֵיהֶם. עָנִי הָעָם, חָבוּשׁ וְחוֹלֵם, שָׁבוּר וְשָׁלֵם. הַצֹּפֶן קָרַב לוֹ, חִוֵּר וְרָטֹב, הַפַּחַד שֶׁמָּא תֹּאבַד הָאֶפְשָׁרוּת לִכְתֹּב. לְחַשֵּׁב. לִדְרשׁ. הַאִם נוּכַל לְדַבֵּר עִם הַגּוֹרָל אוֹ שֶׁהוּא נֶחֱרָץ מֵרֹאשׁ?

גואטה עמוס
נאהב המלכה

נאהב המלכה. הַיוֹּם תּוֹרִי לִהְיוֹת נֶאֱהָב הַמַּלְכָּה צָוַוח לֵיצַן הֶחָצֵר וְעָמַד עַל רֹאשׁוֹ. נָכוֹן חִיְּכָה הַמַּלְכָּה רֹב חֵן וְקִפְּלָה אוֹתוֹ יָפֶה וְנָאֶה אֶל תּוֹךְ מִזְוָדָה קְטַנָּה עםִ שׁושַֹׁנה בוּכיִה .

מיקי אלטמן
תמונת נוף ארצנו

קטע מסיפור. מיקי אלטמן, תמונת נוף ארצנו, העפתי מבט אחרון מהחלון אל החושך שבחוץ ואז המטוס נעצר. רק צבי ואני קמנו. כל שאר הנוסעים הביטו בנו בזמן שנדחקנו במעבר הצר לכיוון הדלת. דיילת אנטיפטית רמזה לנו להזדרז ומיהרה לסגור אחרינו את דלת המטוס. רציתי להגיד לצבי שככה נראית אנטישמיות אבל הוא ביקש שאמהר כי בטח יש תור בדרכונים. ירדנו בזהירות במדרגות הפח שהשמיעו קול תיפוף מתכתי בכל צעד שעשינו. שום אוטובוס לא חיכה לשנינו למטה ונאלצנו לצעוד ברגל כמו פעם. עוד לפני שהגענו לפתח הטרמינל ראינו שהמטוס כבר ממריא. צבי צחק שהטייס לא רוצה להישאר פה. שמחתי שסוף סוף צבי צוחק אחרי שכל הטיסה התלונן על כאב אוזניים. החתמנו דרכונים במכונה האוטומטית ומיהרנו לכיוון היציאה. שמתי לב שמסביבנו אין אף אחד אז אמרתי לצבי שלא חייבים לרוץ. הטרמינל היה שקט לגמרי. לא הודעות כריזה, לא בכי של תינוק, לא קריאות של מדריך קבוצה. רק גלגלי הטרולי שלנו חרקו על רצפת השיש במן הד מוזר. אף פעם לא ראיתי את הטרמינל ככה. צבי אמר שזה אולי זה בגלל השעה המאוחרת. עמדת המוכסים הייתה נטושה והדלתות נפתחו לכבודנו באופן אוטומטי. צבי אמר שזה נחמד לצאת לאולם ריק בלי צורך להידחק בין המונים שמחכים בצעקות למישהו אחר. חצינו את הכביש והגענו לחניון. לקח לצבי כמה דקות למצוא את הפתק של החנייה ואחרי ששילמנו במכונה ושכחנו לקחת את הפתק, רצנו אליה בחזרה רק כדי לגלות שהפתק עדיין מחכה לנו. מצאנו את המכונית מכוסה בשכבה של אבק. אמרתי לצבי שיראה כמה לכלוך יש בארץ אבל הוא זירז אותי לבוא לצד של הבגאז' כדי שלא ניתקע בפקקים. רציתי להגיד לו, איזה ןוכנ14 - ראורבפ2025.indd 13 20/02/2025 11:44:41 14נכון — גיליון 14 מיקי אלטמן ישראל בעתיד פקקים, הרי אין פה בחניון אף מכונית נוספת, אבל שתקתי. אני הרי מכירה אותו, תמיד ימצא סיבה לדאוג. לאורך הכביש ועל הגשרים התנופפו שלטי מחאה אבל הדרך עצמה הייתה פנויה לגמרי. למרות זאת צבי לא היה רגוע. "במסובים תמיד פקוק" ו"שלט של עבודות בכביש זה מסמרים שיעשו לנו פנצ'ר" ו"בטח כשנתקרב העירה תהיה איזו הפגנה וניתקע." פתחתי חלון בתקווה שהאוויר הצונן ירגיע אותו. אף אוטו נוסף לא נסע בכביש, אבל צבי ישב זקוף ומבטו בולש קדימה בחיפוש אחר צרה נוראית. כשנכנסנו לחנייה לא יכולתי להתאפק וגערתי בו "סתם, סתם חששת". צבי נתן בי את מבט התלמיד הנזוף שלו ולרגע הרגשתי שוב כמו מורה בבית הספר. הבית קידם את פנינו בהד של ריקנות. צבי מיהר לבדוק אם יש מספיק מים בקערה של החתולה ואני בדקתי את מצב הסחלבים שלי. כל אחד וגזרת האחריות שלו. שעה מאוחר יותר ושנינו כבר במיטה אחרי מקלחת. רציתי לכבות את האור אבל צבי אמר שקודם יראה את ההתחלה של החדשות המוקלטות. לא הבנתי מה כל כך בוער לו אבל מילא. צבי פתח את הטלוויזיה וערוץ 14מילא את המסך. הייתה שם תמונה גדולה של ראש הממשלה ואיזה זמר שלא הכרתי שר "ביבי מלך העולם, ראש ממשלה של כולם." ביקשתי מצבי שיעביר ערוץ כי זה עושה לי לא טוב. צבי העביר לערוץ אחר אבל גם בו המשיך אותו זמר לשיר מול אותה תמונה. צבי קם מהמיטה והעביר ידנית ערוץ בצד של הטלוויזיה אבל התמונה לא השתנתה. לאט וביסודיות של מהנדס חשמל צבי עבר על פני כל הערוצים שבממיר. ישראלים וערבים ורוסים ואתיופים וגרמנים, ממש אחד אחד. בכולם היה רק ערוץ .14מוזר, מאוד מוזר, אמר צבי ואני הרגעתי אותו שבטח יש תקלה בממיר. בבוקר מיד אחרי הקפה, מיהרתי לצלצל לחברה הטובה שלי. ידעתי שהיא בטח כבר על סיכות לשמוע איך היה לנו. חמש דקות חיכיתי על הקו והיא לא ענתה. צלצלתי לשתי חברות אחרות אבל גם אצלן לא הייתה תשובה. חששתי שמשהו קרה אבל לא היה את מי לשאול. מיד אחר כך צבי חזר בהפתעה מהעבודה. "אני לא מאמין" הוא אמר "אין אף אחד במשרד." הוא לקח עוד נשימה והוסיף שלמען האמת ןוכנ14 - ראורבפ2025.indd 14 20/02/2025 11:44:41אפריל • 2025ניסן תשפ"ה 15 ישראל בעתיד מיקי אלטמן אין בכלל אנשים בחוץ. הושטתי לו כוס מים ואחרי שקצת נרגע, הוא הציע שנעשה סיבוב באוטו כדי שגם אני אראה...

יערה שלו
שיעור בהיסטוריה

קטע מסיפור. יערה שלו, שיעור בהיסטוריה, הכל התחיל אי שם במאה הקודמת בכתבה בעמוד האחורי של העיתון. בכתבה, שהייתה ממוקמת מתחת לסיפור על כלב הצ'יוואוואה הזקן בעולם, הוזכר לראשונה שמו של ישעיהו ברנפלד. אותו ברנפלד בן ה־ ,70 קיבוצניק תכול עיניים וקצר מכנסיים, סטודנט חופשי לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב תועד במהלך ביקורו כמתנדב בבסיס צבאי, שם נהג לסחוף חיילים צעירים ונלהבים לשאילת שאלות פילוסופיות טרחניות על הפעולות שאנו, כבני אדם, בוחרים לעשות. רצה הגורל ובעמוד השער של אותו עיתון ממש, דווח על משבר חסר תקדים בכוח אדם בצה"ל. "מחסור חמור בכוח לוחם"! קראו הכותרות והלעיטו בספקולציות חסרות ספקות, כדרכם של עיתונאים. כוונת הכותב אגב הייתה דווקא להפנות את הזעם הציבורי כלפי אלו הפוסעים באדישות על דמי אחיהם בדרכם ללימודים גבוהי שמיים. ודאי לא שיער בנפשו לאיזה מצע יבש עתיד להתגלגל גחלו הבוער. עוד רצה הגורל והביא לכך שבאותו בוקר ממש, החליק לרצפה מכשיר הפלאפון של חברת כנסת בלתי מוכרת וחסרת כישורים, בעודה פוסעת בנעלי עקב סטילטו יקרים להחריד לעמל יומה. בזמן נפילת המכשיר ומבלי משים, ננעץ עקב הסטילטו היוקרתי של הח"כית הישר במסך הפלאפון. מתוסכלת וזועמת הזמינה מונית היישר למעבדה לתיקון הנייד. בזמן התיקון, בעודה שותה קפה, מצאה עצמה חסרת מעש וחסרת פלאפון ולכן החלה מעלעלת בעיתון המדובר, שהיה מונח במקרה על השולחן לידה. בזמן העלעול הבריק במוחה רעיון גאוני. וכך קרה שהצעת החוק שהגתה חברת הכנסת, שבמבט ראשון נדמתה קיקיונית ומגוחכת, הגיעה לשולחנם של בעלי אינטרסים ושררה והפכה, בניגוד לכל הציפיות, לחוק של ממש במדינה של ממש: החוק נגד שאילת שאלות הפוגעות בביטחון המדינה. או במילים אחרות — חוק ברנפלד. חוק ברנפלד, שנבלע באותה תקופה בין הררי חוקים המדיפים צחנה אנטי־חוקתית, תפס את תשומת ליבם של חדי העין וחדי השכל הלוקים בליברליות, ואלו הגישו עתירה לבג"צ. אולם אותו בג"צ עצמו היה שקוע עד מעל צוואר במרקקת החוקים הקודמים והחוק נקבע לדיון בשנה שלאחר מכן. עד אז אופורטוניסטים מבריקים זיהו את הפוטנציאל הגלום בו ודרשו בתוקף שייאכף. שהרי מה הטעם בחוק אם אינו נאכף? על כך אין עוררין. בתחילה נאכף חוק ברנפלד רק במקומות לגביהם הייתה תמימות דעים. אין להטריד חיילים במילוי תפקידם. ומאחר והם במילוי תפקידם כל העת, כל המתקרב בשאלות מורכבות לאדם צעיר שאינו חרדי, מוטב לו שייזהר, פן ייקנס בקנס גבוה להחריד. אותו כנ"ל לגבי שוטרים, מאבטחים, מתנדבים במשמר האזרחי ושאר אנשי ביטחון. ולא די שאזרחים יישמרו מכך, הן הדין תקף לכולם ובעיקר לאלו המתועדים על־ידי עדשת המצלמה הציבורית. על כן, גם בערוצי התקשורת נאלצו ללמוד היטב את פרטי החוק וניסוחי השאלות המותרות והאסורות, פן ייגררו לבתי משפט ויספגו קנסות כואבים. ולאחר החיילים, מובן שנציגי הציבור, חברי הכנסת, השרים, ראשי הערים, מנהלי המשרדים הציבוריים ושאר בעלי תפקידים המשרתים נאמנה את הציבור, זכו גם הם להגנה מפני שאלות מסוכנות לביטחון המדינה. אבוי אם ייאלצו לבזבז את זמנם ואת כספי משלמי המיסים על מתן תשובות ל"אנשי ברנפלד" שכאלו. עד כה עבר חלק ויחסית ברקע. ערוצי התקשורת התיישרו והממשלה רוותה נחת. וכך, כמעין מגפה בלתי נראית שהופכת בעלת שם רק כשהחולה כבר מת, התפשט החוק וצבר תאוצה...

אוהד עוזיאל
חור בשמיים

קטע מסיפור. אוהד עוזיאל חור בשמיים. נצמדתי אל הקרקע כמו שהזקן לימד אותי, ושחררתי את הבלונים. מולי התפרש עמק שטוח, זרוע כולו שברי סלעים אפורים, שיש אומרים שהיו פעם בניינים. חוץ מהסלעים, לא היה שם שום דבר אחר, לא חי ולא צומח. אפילו חרקים התרחקו ממקומות כאלו. היו רק אבק ומוטות ברזל מעוקמים. עשב לא צמח כאן. ניתן היה לראות בבירור את מה שהזקנים קוראים לו "קו הגילוח". קו שעבר בערך מטר מעל לקרקע ושום דבר גבוה מעליו לא נותר. זה נראה כאילו משהו קצר את כל הסביבה בחרמש חד. בסך הכול, זה תיאור די מדויק של המציאות. אחרי שתפילות וטילים קרעו לנו את השמיים, האוויר נשאר מחורר ומנוקב, נושא פצעים שמסרבים להחלים. רוחות אלימות החלו משתוללות בו, חותכות כמו תער כל מה שהרים את ראשו. בתים, עצים, חיות. שום דבר שהיה גבוה יותר מכלב ממוצע לא יכול היה לשרוד בחוץ, אל מול המשבים האלימים. שמענו אגדות וסיפורים על איך פעם אנשים גרו בבניינים נישאים ורמים, ואיך בני האדם לא פחדו ללכת זקופים. אבל כל זה היה עמוק עמוק בעבר. הרבה לפני שמלחמות הדת קרעו את הנשמה של העולם. היום, אף אחד לא הולך זקוף. המנהרות בהן אנחנו חיים נמוכות מדי, ומחייבות אותנו ללכת שפופים. אפילו הנמוכים שבינינו מכופפים את גבם, חשים אולי את משא האדמה מעליהם. אפילו אלו מאיתנו שיוצאים החוצה, כמוני, לא מעיזים לזקוף גורוב הזמן. אילו היינו יכולים, היינו פשוט זוחלים ממקום למקום. אבל בני אדם לא בורכו ביכולת ללכת על גחונם כמו נחשים. אי אפשר לזחול יותר ממרחקים ממש קצרים, ובלתי אפשרי לזוז כך מהר מספיק כדי להתחמק מסכנות אחרות, חוץ מסכנת הרוח, שעדיין היו על פני השטח. ובכל זאת, להזדקף בחוץ זו סכנת נפשות של ממש.

מאמר מערכת
אורציון ברתנא
מאמר מערכת 'נכון' 14

אפשר לכתוב הרבה על הרבה יצירות יפות מאוד, המתפרסמות בגיליון הנוכחי, בתחומים רבים של חשיבה עתידית בספרות. מכיוון שבגיליון הקודם, גיליון 'נכון' ( 13 ראה אור באחד באוקטובר 2024 הזמנו את קוראינו לשלוח אלינו יצירות שנושאן הכללי הוא ישראל בעתיד — ישראל בשירה עתידית, בסיפורת עתידית, במחשבה על העתיד, הדגש כאן, ובגיליון כולו, הוא על הנושא ישראל העתידית. בנושא ישראל העתידית קיבלנו מספר יפה של יצירות בנושא, ומתוכן בחרנו לפרסום. אין יצירות אלה קרובות זו לזו בראיית ישראל בעתיד. ברור לגמרי כי עיסוק בנושא בסיפורת יהיה שונה מעיסוק בו בשירה. אבל גם בתוך השירה וגם בתוך הסיפורת — ישראל מוצגת בהן מזוויות שונות לגמרי זו מזו: כך, למשל, היא מוצגת כמדינה, ביצירה אחת וכחלק ארץ על פני האדמה ביצירות אחרות, ועוד באחרות — כחלק ממבנה חברתי חדש לא לאומי, חלק מאדם חדש לטוב ולמוטב. ּ ועדיין לא התמצה הנושא. שׁ וֹנו ָתן זו מזו של כתיבות שונות המבטאות את ראיית ישראל בעתיד היא, אולי, הבולטת בפרסומן זו לצד זו. עם זאת, 'נכון' עניינו עתיד באשר הוא, ואנחנו, אכן, המשכנו לקבל יצירות שמתייחסות לעתיד באשר הוא, ללא קשר ללאום או לחבל ארץ, וכך נמשיך לבקש כותבים לשלוח, וכך נמשיך לפרסם — אוטופיה ודיסטופיה במלוא מרחב המשמעויות שלהן. * בגיליון הנוכחי, אכן כחצי מהגיליון הוא פרסום כל ההתייחסויות לישראל בעתיד, וכחצי מהגיליון הוא ההתייחסות לעתיד באשר הוא. בוודאי שהתייחסותכם למה שמפורסם כאן היא מעניינת, ואתם מוזמנים לשלוח תגובות למה שמפורסם כאן. גם בגיליון הבא, גיליון — 15 אוקטובר — 2025 נרצה להמשיך לפרסם גם דיון בישראל בעתיד וגם בעולם האנושי בעתיד. אתם מוזמנים לשלוח בשני תחומים אלה. אורציון ברתנא

הכותבים
ירון אביטוב
בן אייזנשטיין
מיקי אלטמן
אלי אשד
רחל אשד
יאיר בן חיים
אורציון ברתנא
גואטה עמוס
הרצל חקק
תות הרמס סאטורי
רן יגיל
שגיא אלנקווה
מלאכי אנג'ל
שולה ברנע
כרמית גלבוע
משה גרנות
אוהד עוזיאל
מור לוריה וינברגר
רז לבנת
אורן ס. להב
ניר לוי
אופיר מוהבן
דני מקורי
אמנון סטופ
יוסף עוזר
אסתר קאפח
פיני רבנו
שמעון רוזנברג
שמעון שלוש
יפעת שלי
בן שמואלי
דוד שפירא
גליונות נוספים

תודה שהחלטת לרכוש!

לרכישה נא לפנות לעורך כתב העת 'נכון'

אורציון ברתנא

למייל: bartana@ariel.ac.il