תוכן העניינים 'נכון' גיליון 14 .

ברבות הימים. בְּמַבָּט חָטוּף אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת נִגְלֵית לִי הָאוֹרָה בִּשְׁלַל גְְּוָנֶיהָ חֶבֶל אֶרֶץ מְאֻוְרֶרֶת מְדֻשֶּׁנֶת וְרַעֲנַנָּה. לֹא נוֹתַר זֵכֶר לְחֶבְלֵי מָשִׁיחַ לֹא נוֹתַר זֵכֶר לְחֻרְבַּן הַבַּיִת, רַק אוֹר וָאוֹר שֶׁרָחַק מֵהַשְּׁחוֹר שֶׁרָחַשׁ עֲלֵי אֲדָמוֹת בְּאֶרֶץ הָאָבוֹת. בְּשֶׁבֶת אַחִים בָּאָרֶץ הַזֹּ֑את אֶחֱזֶה בְּחֶזְיוֹן גְּאוּלֵי הַדֵּעָה חֶבֶל רוּחַ מְלִיצִי לְאַרְבָּעָה כּוֹחוֹת עוֹלָם. הֻתַּר הַשֶּׁקֶר מִיָּמִים יָמִימָה הֻתַּר הַמֶּסֶר לְקִבּוּץ גָּלוּיוֹת, הַכֹּל כָּלוּל בְּתוֹךְ הַחֹפֶשׁ הֶחָדָשׁ שֶׁנִּרְכַּשׁ בְּדֶמַע בִּרְבוֹת הַיָּמִים.
מעבריי הזמן. וְרוּחַ הַזְּמַן מְנַשֶּׁבֶת מֵעֵבֶר לָאוֹר אֶל קָטְבֵי הַיָּמִים הָעוֹרְגִים לְחַיִּים וּזְהַב אוֹת־הַבְּרִית יִשְׁכֹּן בְּכָל־פְּנֵי־עֵבֶר וּבְכָל עֵת אֶהְיֶה קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְשֵׁם הַמְּקַדֵּשׁ יְבָרֵךְ מִדּוֹר לְדוֹר לְרַוְחַת זְרִיחַת הַחַמָּה הַמְּגַלָּה טְפָחַיִם וְרַהַב הַלֶּכֶת יָאִיר שַׁחֲרִית וְיִגְמַע אֶת הַשֶּׁבֶר וִיאוֹתֵת הֱיוֹתִי לְצַד הַנֶּחָמָה מוּל הַמֶרֶץ. וְאֶת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶזְהַב לְתוֹר לְהַבְדִּיל אֶת הָאָדָם שֶׁאֲנִי לְחַיִּים רְאוּיִים וּלַהַב הָאוֹר יִשְׁתַּהֶה יַעְפִּיל אֶל שַׁעַר חֶבֶר לְהָאִיר צֶלֶם חַיּוּתִי וְרָחַקְתִּי מִכָּל פֶּרֶץ. וּבְכָל יוֹם אֶמְצָא מַיִם חַיִּים מַרְוִים. מוּל כָּל־הַכָּבוֹד הַזֶּה, נָע שַׁעַר הַשָּׁמַיִם לִקְרָאתִי וַאֲנִי יָרֵא אֶת הַנִּרְאֶה. מַתִּיר חַיַּי לִרְוָחָה וּמִזְדַּכֶּה.

1. קלף הדמים של אחרית הימים. הַהֵיכָל נִפְתָּח. כֵּלֶיהָ שְׁבוּרִים דּוֹמְעִים אוֹרוֹת. צְעָקָה תַּרְעִיד. זוֹ שְׁאֵלָה מִדּוֹרֵי דּוֹרוֹת: הֲיֵשׁ בְּכֹחֵנוּ לְהַשְׁפִּיעַ עַל הֶעָתִיד? בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אַבּוּהַב, מִתַּחַת לַסְּפָרִים הַיְּשָׁנִים. מוּאָר כְּמֵמוּאָר, קְלַף מֻסְתָּר, עָטוּף וְחָבוּי בְּשִׁכְחָה שֶׁל זָהָב. תּוֹרָתָם בְּעֵינֵיהֶם. עָנִי הָעָם, חָבוּשׁ וְחוֹלֵם, שָׁבוּר וְשָׁלֵם. הַצֹּפֶן קָרַב לוֹ, חִוֵּר וְרָטֹב, הַפַּחַד שֶׁמָּא תֹּאבַד הָאֶפְשָׁרוּת לִכְתֹּב. לְחַשֵּׁב. לִדְרשׁ. הַאִם נוּכַל לְדַבֵּר עִם הַגּוֹרָל אוֹ שֶׁהוּא נֶחֱרָץ מֵרֹאשׁ?
מִי ידְוֹבֵב? כּוֹאֵב לְהַחֲשׁוֹת, שָׂרוּט יִשְׂרֹד תָּו בְּעַצְמוֹתָיו. הֲתִחְיֶינָה בְּמַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה, תְּפִלּוֹתָיו הַיְּבֵשׁוֹת? כַּאֲנָחוֹת, קְרָעִים וַהֲוָיוֹת. בֵּין נְבוּאוֹת וְאֶפְשָׁרוּיוֹת. נִצְפָּד וְנִלְפָּת, מִבִּפְנִים. זֹהַר צְפַת. הַפָּסוּק שֶׁלֹּא נִכְתָּב. בְּצַוָּארוֹ מְדַמֵּם. הֶעָבָר שֶׁלֹּא חָדַל. נִשְׁנָק מְגַמְגֵּם. מְעַבֵּד שְׁאֵלוֹת קִיוּמִּיוֹּת לְאוֹת. זְמַנִּים לְמַרְאוֹת. קְלָף יָשָׁן שָׂחַק. הָאֶתְמוֹל שֶׁלֹּא תַּם, שֶׁלֹּא נִמְחָק. יַחֲרִישׁ גּוֹרָל, אוֹתוֹ הַנֶּצַח לֹא שָׁפַט, כִּבְדֵי שָׂפָה יָשִׁירוּ נִשְׁמָתָהּ. וּצְפַת. כָּאן תִּמּוֹג הַהַכְחָשָׁה, עֵינֵי דּוֹרוֹת לַקְּדוֹשָׁה. וְהִיא יְפַת נֶחָמָה: נְבוּאָה שֶׁתִּבְעַר מִנֵּרוֹת כְּבוּיִים. אֵשׁ הַגְּאֻלָּה, אֶפְשָׁרוּת הַחַיִּים הַנִּצְחִיִּים.

נאהב המלכה. הַיוֹּם תּוֹרִי לִהְיוֹת נֶאֱהָב הַמַּלְכָּה צָוַוח לֵיצַן הֶחָצֵר וְעָמַד עַל רֹאשׁוֹ. נָכוֹן חִיְּכָה הַמַּלְכָּה רֹב חֵן וְקִפְּלָה אוֹתוֹ יָפֶה וְנָאֶה אֶל תּוֹךְ מִזְוָדָה קְטַנָּה עםִ שׁושַֹׁנה בוּכיִה .
שֶׁפעַ אור שָׁקטֵ . אוֹר בֵּינוֹת עֲנָפִים יְרֻקִּים עֲצֵי תֹּמֶר תְּמִירִים בְּצַוְתָּא גֶּפֶן תְאֵנָה וְרִמּוֹן ה שְִׁתבַּחְּהָ האָדֲמָהָ שֶׁפַע פֵּרוֹת מְתוּקִים. בְּלֵב הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה פִּרְחֵי רֹתֶם הֶעֱמִיקוּ שֹׁרֵשׁ פֶּרַח לָבָן כְּלִילַת יֹפִי רוּחַ שֶׁנָּשְׂאָה נִיחוֹחַ מָתוֹק שֶׁפַע מַיִם חַיִּים. וְהַשֶּׁקֶט. הַשֶּׁקֶט שֶׁאַף פַּעַם אֵינוֹ מְשַׁעֲמֵם אִם יוֹדְעִים לְהַקְשִׁיב לוֹ.

קטע מסיפור. מיקי אלטמן, תמונת נוף ארצנו, העפתי מבט אחרון מהחלון אל החושך שבחוץ ואז המטוס נעצר. רק צבי ואני קמנו. כל שאר הנוסעים הביטו בנו בזמן שנדחקנו במעבר הצר לכיוון הדלת. דיילת אנטיפטית רמזה לנו להזדרז ומיהרה לסגור אחרינו את דלת המטוס. רציתי להגיד לצבי שככה נראית אנטישמיות אבל הוא ביקש שאמהר כי בטח יש תור בדרכונים. ירדנו בזהירות במדרגות הפח שהשמיעו קול תיפוף מתכתי בכל צעד שעשינו. שום אוטובוס לא חיכה לשנינו למטה ונאלצנו לצעוד ברגל כמו פעם. עוד לפני שהגענו לפתח הטרמינל ראינו שהמטוס כבר ממריא. צבי צחק שהטייס לא רוצה להישאר פה. שמחתי שסוף סוף צבי צוחק אחרי שכל הטיסה התלונן על כאב אוזניים. החתמנו דרכונים במכונה האוטומטית ומיהרנו לכיוון היציאה. שמתי לב שמסביבנו אין אף אחד אז אמרתי לצבי שלא חייבים לרוץ. הטרמינל היה שקט לגמרי. לא הודעות כריזה, לא בכי של תינוק, לא קריאות של מדריך קבוצה. רק גלגלי הטרולי שלנו חרקו על רצפת השיש במן הד מוזר. אף פעם לא ראיתי את הטרמינל ככה. צבי אמר שזה אולי זה בגלל השעה המאוחרת. עמדת המוכסים הייתה נטושה והדלתות נפתחו לכבודנו באופן אוטומטי. צבי אמר שזה נחמד לצאת לאולם ריק בלי צורך להידחק בין המונים שמחכים בצעקות למישהו אחר. חצינו את הכביש והגענו לחניון. לקח לצבי כמה דקות למצוא את הפתק של החנייה ואחרי ששילמנו במכונה ושכחנו לקחת את הפתק, רצנו אליה בחזרה רק כדי לגלות שהפתק עדיין מחכה לנו. מצאנו את המכונית מכוסה בשכבה של אבק. אמרתי לצבי שיראה כמה לכלוך יש בארץ אבל הוא זירז אותי לבוא לצד של הבגאז' כדי שלא ניתקע בפקקים. רציתי להגיד לו, איזה ןוכנ14 - ראורבפ2025.indd 13 20/02/2025 11:44:41 14נכון — גיליון 14 מיקי אלטמן ישראל בעתיד פקקים, הרי אין פה בחניון אף מכונית נוספת, אבל שתקתי. אני הרי מכירה אותו, תמיד ימצא סיבה לדאוג. לאורך הכביש ועל הגשרים התנופפו שלטי מחאה אבל הדרך עצמה הייתה פנויה לגמרי. למרות זאת צבי לא היה רגוע. "במסובים תמיד פקוק" ו"שלט של עבודות בכביש זה מסמרים שיעשו לנו פנצ'ר" ו"בטח כשנתקרב העירה תהיה איזו הפגנה וניתקע." פתחתי חלון בתקווה שהאוויר הצונן ירגיע אותו. אף אוטו נוסף לא נסע בכביש, אבל צבי ישב זקוף ומבטו בולש קדימה בחיפוש אחר צרה נוראית. כשנכנסנו לחנייה לא יכולתי להתאפק וגערתי בו "סתם, סתם חששת". צבי נתן בי את מבט התלמיד הנזוף שלו ולרגע הרגשתי שוב כמו מורה בבית הספר. הבית קידם את פנינו בהד של ריקנות. צבי מיהר לבדוק אם יש מספיק מים בקערה של החתולה ואני בדקתי את מצב הסחלבים שלי. כל אחד וגזרת האחריות שלו. שעה מאוחר יותר ושנינו כבר במיטה אחרי מקלחת. רציתי לכבות את האור אבל צבי אמר שקודם יראה את ההתחלה של החדשות המוקלטות. לא הבנתי מה כל כך בוער לו אבל מילא. צבי פתח את הטלוויזיה וערוץ 14מילא את המסך. הייתה שם תמונה גדולה של ראש הממשלה ואיזה זמר שלא הכרתי שר "ביבי מלך העולם, ראש ממשלה של כולם." ביקשתי מצבי שיעביר ערוץ כי זה עושה לי לא טוב. צבי העביר לערוץ אחר אבל גם בו המשיך אותו זמר לשיר מול אותה תמונה. צבי קם מהמיטה והעביר ידנית ערוץ בצד של הטלוויזיה אבל התמונה לא השתנתה. לאט וביסודיות של מהנדס חשמל צבי עבר על פני כל הערוצים שבממיר. ישראלים וערבים ורוסים ואתיופים וגרמנים, ממש אחד אחד. בכולם היה רק ערוץ .14מוזר, מאוד מוזר, אמר צבי ואני הרגעתי אותו שבטח יש תקלה בממיר. בבוקר מיד אחרי הקפה, מיהרתי לצלצל לחברה הטובה שלי. ידעתי שהיא בטח כבר על סיכות לשמוע איך היה לנו. חמש דקות חיכיתי על הקו והיא לא ענתה. צלצלתי לשתי חברות אחרות אבל גם אצלן לא הייתה תשובה. חששתי שמשהו קרה אבל לא היה את מי לשאול. מיד אחר כך צבי חזר בהפתעה מהעבודה. "אני לא מאמין" הוא אמר "אין אף אחד במשרד." הוא לקח עוד נשימה והוסיף שלמען האמת ןוכנ14 - ראורבפ2025.indd 14 20/02/2025 11:44:41אפריל • 2025ניסן תשפ"ה 15 ישראל בעתיד מיקי אלטמן אין בכלל אנשים בחוץ. הושטתי לו כוס מים ואחרי שקצת נרגע, הוא הציע שנעשה סיבוב באוטו כדי שגם אני אראה...
המשך. העיר באמת הייתה ריקה. כלומר, היו בתים, היו עצים אבל לא היו אנשים. החנויות היו סגורות, המדרכות שוממות, הכבישים נטושים. הרמזורים עבדו בשביל אף אחד. המזרקה שבכיכר נראתה כמו ברז שמישהו שכח לסגור לפני שעזב. הבטתי על צבי והוא הביט עלי כמו מחכה שאגיד לו לאן לנסוע. "מה זה חשוב" זרקתי לו "ממילא אין אף אחד, תיסע לאן שאתה רוצה." הרמזור מולנו התחלף לירוק אבל צבי לא זז. הוא פתח חלון ונשם עמוק. ביום רגיל כבר היו צופרים לו ברגע שהיה עומד ככה בלי לנסוע, אבל עכשיו כלום. דממה מוחלטת. אפילו לא ציוץ של ציפורים. פתאום צבי אמר לי, את שומעת? מרחוק נשמע קול תיפוף קל. צבי מיהר לנסוע בעקבות הקול. התאכזבנו לגלות שמדובר בחבלים שדפקו על התרנים שבפתח בית העיריה. בראש התרנים התנופפו דגלי הכחול לבן רק שבמקום מגן דוד היה בין שני הפסים הכחולים תמונה של ביבי. המשכנו הלאה. היה לי כבד על הלב ודאגתי שלא יקרה כלום לצבי. עברנו ליד רחבת ההפגנות הגדולה. כמה דגלים היו זרוקים על הרצפה ולידם היה שלט גדול קרוע עם הכיתוב "דמוק." חיפשתי בעיניים את החצי השני של השלט ולא מצאתי. צבי הציע שניסע לים. התרגשתי. כשהיינו צעירים אהבנו לשבת מחובקים מול הים ולדבר שעות. שם אפילו צבי הציע שנתחתן במין טון יבש של מהנדס חשמל שמוצא את הפלוס והמינוס. מאז עברו שנים של לידות וקריירה ושיפוץ יסודי בבית וטיולים בעולם אבל לים הפסקנו ללכת. צבי עצר את האוטו בקצה המצוק ודומם מנוע. הבטנו עד לקצה האופק. שום מפרשית לא שייטה בים שמתחתנו ואף מסוק לא טס בשמיים שמעלינו. לא היו דפיקות של מטקות ולא קריאות של מציל. החוף היה ריק. כאילו כולם הלכו למקום אחר והשאירו את שנינו מאחור. רוח קלה העלתה גרגירי חול לאוויר. חתיכת קרטון התעופפה מולנו ונצמדה לשמשה הקדמית של האוטו. צבי יצא להעיף אותה אבל במקום זאת הכניס אותה פנימה. זה היה עותק של מגילת העצמאות. קרוע בקצוות אבל במצב סביר. צבי אמר שאין לו לב לזרוק את זה והתניע את האוטו. אפילו לא שאלתי לאן הוא נוסע כי מה זה בעצם משנה. ןוכנ14 - ראורבפ2025.indd 15 20/02/2025 11:44:41 16נכון — גיליון 14 מיקי אלטמן ישראל בעתיד נסענו על כביש החוף שהיה רק שלנו. ליד עתלית התחשק לי לשמוע קצת מוזיקה. הדלקתי רדיו. אותו שיר מהטלוויזיה שהילל את ראש הממשלה, התנגן שוב. מיהרתי לכבות. הרגשתי כאילו משקולת לוחצת על הלב שלי. מה קורה פה? למה כל הזמן רק השיר הזה? לאן נעלמו כולם? דמעה התחילה להתגלגל לי על הלחי. דאגתי שצבי ייקח קשה את המצב ומי יודע מה עלול לקרות לו. הסטתי מבט לעבר החלון כדי שלא יראה אותי ככה. בכניסה לחיפה צבי אמר בהתלהבות שהכרמל נראה יותר יפה מהרגיל כי האוויר צלול. השמש בדיוק סנוורה אותי ולא ראיתי כלום. נשמנו עמוק והמשכנו הלאה. בעלייה של ראש הנקרה האוטו התחיל לקרטע. צבי עצר והמשכנו ברגל עד למעלה. התיישבנו על מעקה הבטון והיבטנו דרומה. ים טורקיז, קצף לבן מגלים קטנים שמתנפצים על הסלעים. ארץ שלמה השתרעה מולנו ריקה מחיים. צבי התמתח ואמר "אח, כמה נפלא." עכשיו כבר ממש לא היה אכפת לי שיראה אותי בוכה. בפעם הראשונה הבנתי איך מרגיש סחלב בלי המצע שלו

קטע מסיפור. יערה שלו, שיעור בהיסטוריה, הכל התחיל אי שם במאה הקודמת בכתבה בעמוד האחורי של העיתון. בכתבה, שהייתה ממוקמת מתחת לסיפור על כלב הצ'יוואוואה הזקן בעולם, הוזכר לראשונה שמו של ישעיהו ברנפלד. אותו ברנפלד בן ה־ ,70 קיבוצניק תכול עיניים וקצר מכנסיים, סטודנט חופשי לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב תועד במהלך ביקורו כמתנדב בבסיס צבאי, שם נהג לסחוף חיילים צעירים ונלהבים לשאילת שאלות פילוסופיות טרחניות על הפעולות שאנו, כבני אדם, בוחרים לעשות. רצה הגורל ובעמוד השער של אותו עיתון ממש, דווח על משבר חסר תקדים בכוח אדם בצה"ל. "מחסור חמור בכוח לוחם"! קראו הכותרות והלעיטו בספקולציות חסרות ספקות, כדרכם של עיתונאים. כוונת הכותב אגב הייתה דווקא להפנות את הזעם הציבורי כלפי אלו הפוסעים באדישות על דמי אחיהם בדרכם ללימודים גבוהי שמיים. ודאי לא שיער בנפשו לאיזה מצע יבש עתיד להתגלגל גחלו הבוער. עוד רצה הגורל והביא לכך שבאותו בוקר ממש, החליק לרצפה מכשיר הפלאפון של חברת כנסת בלתי מוכרת וחסרת כישורים, בעודה פוסעת בנעלי עקב סטילטו יקרים להחריד לעמל יומה. בזמן נפילת המכשיר ומבלי משים, ננעץ עקב הסטילטו היוקרתי של הח"כית הישר במסך הפלאפון. מתוסכלת וזועמת הזמינה מונית היישר למעבדה לתיקון הנייד. בזמן התיקון, בעודה שותה קפה, מצאה עצמה חסרת מעש וחסרת פלאפון ולכן החלה מעלעלת בעיתון המדובר, שהיה מונח במקרה על השולחן לידה. בזמן העלעול הבריק במוחה רעיון גאוני. וכך קרה שהצעת החוק שהגתה חברת הכנסת, שבמבט ראשון נדמתה קיקיונית ומגוחכת, הגיעה לשולחנם של בעלי אינטרסים ושררה והפכה, בניגוד לכל הציפיות, לחוק של ממש במדינה של ממש: החוק נגד שאילת שאלות הפוגעות בביטחון המדינה. או במילים אחרות — חוק ברנפלד. חוק ברנפלד, שנבלע באותה תקופה בין הררי חוקים המדיפים צחנה אנטי־חוקתית, תפס את תשומת ליבם של חדי העין וחדי השכל הלוקים בליברליות, ואלו הגישו עתירה לבג"צ. אולם אותו בג"צ עצמו היה שקוע עד מעל צוואר במרקקת החוקים הקודמים והחוק נקבע לדיון בשנה שלאחר מכן. עד אז אופורטוניסטים מבריקים זיהו את הפוטנציאל הגלום בו ודרשו בתוקף שייאכף. שהרי מה הטעם בחוק אם אינו נאכף? על כך אין עוררין. בתחילה נאכף חוק ברנפלד רק במקומות לגביהם הייתה תמימות דעים. אין להטריד חיילים במילוי תפקידם. ומאחר והם במילוי תפקידם כל העת, כל המתקרב בשאלות מורכבות לאדם צעיר שאינו חרדי, מוטב לו שייזהר, פן ייקנס בקנס גבוה להחריד. אותו כנ"ל לגבי שוטרים, מאבטחים, מתנדבים במשמר האזרחי ושאר אנשי ביטחון. ולא די שאזרחים יישמרו מכך, הן הדין תקף לכולם ובעיקר לאלו המתועדים על־ידי עדשת המצלמה הציבורית. על כן, גם בערוצי התקשורת נאלצו ללמוד היטב את פרטי החוק וניסוחי השאלות המותרות והאסורות, פן ייגררו לבתי משפט ויספגו קנסות כואבים. ולאחר החיילים, מובן שנציגי הציבור, חברי הכנסת, השרים, ראשי הערים, מנהלי המשרדים הציבוריים ושאר בעלי תפקידים המשרתים נאמנה את הציבור, זכו גם הם להגנה מפני שאלות מסוכנות לביטחון המדינה. אבוי אם ייאלצו לבזבז את זמנם ואת כספי משלמי המיסים על מתן תשובות ל"אנשי ברנפלד" שכאלו. עד כה עבר חלק ויחסית ברקע. ערוצי התקשורת התיישרו והממשלה רוותה נחת. וכך, כמעין מגפה בלתי נראית שהופכת בעלת שם רק כשהחולה כבר מת, התפשט החוק וצבר תאוצה...
המשך... יחידה מיוחדת הוקמה במשרד לביטחון פנים — הישכשמ"ש — היחידה לשמירה על כשרות השפה והגנה מפני שאלות. תכניות הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות שונו מן היסוד כך שלא יעלו שאלות מיותרות. שירים הוסרו מהרדיו ומאפליקציות השמע. גוגל הושם תחת פיקוח וביטויים שגורים נאסרו לשימוש יומיומי. לו שמע אזרח שומר חוק אדם סמוך לו עושה שימוש בשאלות מסוכנות, מוטב היה לו לדווח על כך, פן יושם במאסר ורכושו יעוקל. ואז התרחש האירוע האחרון בהשתלשלות המצערת. ראש הממשלה מימי קדם ועד דאז, פנה לאנשיו במשרד הביטחון ובאקדמיה ונפגש עמם בדלתיים סגורות. ככל הנראה באותה פגישה הנחה אותם לחפש פתרון כלשהו לבעיה כלשהי. מפה לשם, מיד לאחר הפגישה החלה הקמה של מפעל תת קרקעי מוצפן אי־שם בדרום הארץ, בין ישוב בדואי חסר זכויות לישוב תומך ראש הממשלה ללא עוררין. חלפו השנים והכל, על פניו, התנהל בשגרה. פיגועים, עוולות חברתיות, גזענות, תאונות דרכים, אלימות משפחתית וחברתית, עוני מחפיר ושאר מאפייני המדינה, המשיכו להתנהל על מי מנוחות. בוקר אחד, באותו אזור בדרום, בין הפחונים הבדואיים לעיירת הפיתוח השכוחה, החלו לבקוע מהאדמה כמו גייזרים גזיים מדיפי ריחות חריפים. תושבי האזור, שהבחינו בדבר, תהו בינם לבינם לגבי התופעה, אולם די התרגלו לכל העניין הזה של לא לשאול שאלות. היה בזה משהו ממכר לנפש האנושית התשושה ממילא. בשלב זה ההיסטוריונים חלוקים באשר למה שהתרחש. מה שידוע לנו זה שהאזור הזה של המזרח התיכון, הכולל את מה שנקרא מדינת ישראל, יחד עם שטחים צפוניים של מדינת מצריים ושטחים מערביים של מדינת ירדן, התרוקנו במהירות מתושביהם וננטשו לחלוטין למשך למעלה מ־ 100שנים. יש הסוברים שהאוכלוסיות החזקות יותר, בעלות החסינות הדיפלומטית ו/או הכלכלית, הבינו מה טיב החומר הנפלט לאוויר והספיקו לברוח בזמן למדינות אחרות. זאת בעוד התושבים האחרים, שלא היו בעלי אמצעים מיוחדים, ניסו לנדוד לצפון המדינה או אף לעבור את הגבול למדינות שכנות ושם התערבבו באוכלוסיה, או מצאו את מותם, ההערכות לגבי כך שונות. האזור כולו, שבמהרה הוגדר כשטח אסון, נסגר ונאטם ולמעשה רק בשנים האחרונות החלו לבחון את האפשרות להכניס לשם פטריות וצמחים ליצירה של מערכת אקולוגית ראשונית. כתוצאה החלו להופיע נציגים שונים המגדירים עצמם כ"ישראלים" — צאצאים של אותו עם שככל הנראה אכלס את מרבית שטח מדינת ישראל דאז. יש לציין כי במאה השנים האחרונות, מאז האסון שהביאו על עצמם, לא נשמע כמעט קולם של נציגים ישראלים, והיו שסברו כי אלו נכחדו או נטמעו בעמים אחרים. כפי שאולי הבחנתם, בחדשות שהוזנו לכם דרך הצ'יפ בשבועות האחרונים צוייץ על כך רבות, (אם לא עשיתם לזה ignoreאוטומטי.) כעת נציגי אותם "ישראלים" מבקשים זכות ראשונים על שטח האדמה החרב ועל יישובו מחדש. זאת תוך שימוש בערכי וחוקי המדינה הקודמת כפי שנשתמרו על ידי היסטוריונים לאורך השנים. כולל חוק ברנפלד. ובכן, תלמידים. זה הסיפור, בגדול. את כל זה עליכם לזכור למבחן על יחידות 13-7בבחינת סיום הלימודים בהיסטוריה של המזרח התיכון. על יחידות 20-14נלמד בשיעורים הבאים. אני מקווה שהזנתם הכל בצ'יפ הההיפוקמפלי שלכם, כי אין לי שום זמן או כוונה לחזור על זה. מי שפיספס, מוזמן להזין אליו את ההקלטה דרך צ'יפ של חבר. אז, נשארו לנו עוד חמש דקות.. יש למישהו שאלות ?

קטע מסיפור. אוהד עוזיאל חור בשמיים. נצמדתי אל הקרקע כמו שהזקן לימד אותי, ושחררתי את הבלונים. מולי התפרש עמק שטוח, זרוע כולו שברי סלעים אפורים, שיש אומרים שהיו פעם בניינים. חוץ מהסלעים, לא היה שם שום דבר אחר, לא חי ולא צומח. אפילו חרקים התרחקו ממקומות כאלו. היו רק אבק ומוטות ברזל מעוקמים. עשב לא צמח כאן. ניתן היה לראות בבירור את מה שהזקנים קוראים לו "קו הגילוח". קו שעבר בערך מטר מעל לקרקע ושום דבר גבוה מעליו לא נותר. זה נראה כאילו משהו קצר את כל הסביבה בחרמש חד. בסך הכול, זה תיאור די מדויק של המציאות. אחרי שתפילות וטילים קרעו לנו את השמיים, האוויר נשאר מחורר ומנוקב, נושא פצעים שמסרבים להחלים. רוחות אלימות החלו משתוללות בו, חותכות כמו תער כל מה שהרים את ראשו. בתים, עצים, חיות. שום דבר שהיה גבוה יותר מכלב ממוצע לא יכול היה לשרוד בחוץ, אל מול המשבים האלימים. שמענו אגדות וסיפורים על איך פעם אנשים גרו בבניינים נישאים ורמים, ואיך בני האדם לא פחדו ללכת זקופים. אבל כל זה היה עמוק עמוק בעבר. הרבה לפני שמלחמות הדת קרעו את הנשמה של העולם. היום, אף אחד לא הולך זקוף. המנהרות בהן אנחנו חיים נמוכות מדי, ומחייבות אותנו ללכת שפופים. אפילו הנמוכים שבינינו מכופפים את גבם, חשים אולי את משא האדמה מעליהם. אפילו אלו מאיתנו שיוצאים החוצה, כמוני, לא מעיזים לזקוף גורוב הזמן. אילו היינו יכולים, היינו פשוט זוחלים ממקום למקום. אבל בני אדם לא בורכו ביכולת ללכת על גחונם כמו נחשים. אי אפשר לזחול יותר ממרחקים ממש קצרים, ובלתי אפשרי לזוז כך מהר מספיק כדי להתחמק מסכנות אחרות, חוץ מסכנת הרוח, שעדיין היו על פני השטח. ובכל זאת, להזדקף בחוץ זו סכנת נפשות של ממש.
פרץ רוח יכול לחלוף ולקרוע את הגוף שלך מעל רגליך כמו בחיתוך לייזר. צריך להיזהר, לבחור בקפידה את הרגעים שבהם ניתן לעמוד על הרגליים. הזקן שאימן אותי ולימד אותי איך מתנהגים בחוץ אמר לי שפעם הרבה יותר אנשים יצאו אל פני השטח. מכורח, אולי גם מההרגל של חיים על פני האדמה. היום, רוב האנשים פשוט בוחרים להישאר בעיר. עיר המנהרות שמתחת לפני האדמה. הם מסתפקים בחיים במעברים החצובים ובהיכלי הענק שנכרו במעבה האדמה. אם הם הרפתקנים במיוחד, הם יוצאים לסייר באחת המערות הטבעיות שהתגלו עם השנים או חוצבים מקומות חדשים. הצורך בקפצנים כמוני, שעולים אל אור השמש ומחפשים משאבים ושרידים מהעולם שהיה, הולך ומתמעט. התרגלנו לחיים מתחת לאדמה. הפכנו את החיים בתת הקרקע לנוחים למדי. אומנם, במקום פירות וירקות אנחנו אוכלים בעיקר סוגים שונים של פטריות. ובשר בקר כמעט אין, כי פרות הן חיות גדולות, וכמעט כולן הושמדו על ידי הרוח. אבל כבשים ועיזים יש בשפע, וכמוהן גם תרנגולות ושאר עופות. את מעט העצים שהצלחנו להציל גידלנו וטיפחנו היטב במערות מיוחדות, שלהן פתחים לכניסת אור בתקרה. וכך, אף שתפוזים חזרו להיות מוצר מותרות, המשכנו ליהנות מהם פעם או פעמיים בשנה. כשרק ירדנו לחיות במעמקים, היו הרבה קפצנים, והם מילאו תפקיד מרכזי בהישרדות המין האנושי. סיכנו את עצמם כדי להביא זרעים, כלים, טכנולוגיה ומשאבים אל הערים שמתחת לאדמה. אבל היום זה כבר מקצוע אזוטרי. לא באמת זקוקים לנו, הקפצנים. הפרנסה שלי תלויה בחיפוש פריטים אקזוטיים מהעולם שהיה. אני לא מלקט פירות, או מחלץ מתכות וחומרי בניין. אני אוסף מזכרות. ארבעת בלוני הגישוש ששחררתי התפרשו סביב – אחד לכל אחת מרוחות השמיים. הם ריחפו במרחק של כעשרה מטרים ממני וכמטר וחצי מעל לפני הקרקע. הבלונים היו מחוברים זה לזה, כך שלא משנה מאין הרוח תגיע, אני אראה תזוזה ואספיק להשתטח. זו התיאוריה לפחות, והיא פועלת רוב הזמן. אני חושש שאם הרוח תבוא ישר מלפנים, אצליח לזהות את התנועה בזמן. ולפעמים הרוח פשוט מהירה מכדי שיהיה אפשר לשכב בזמן.

אפשר לכתוב הרבה על הרבה יצירות יפות מאוד, המתפרסמות בגיליון הנוכחי, בתחומים רבים של חשיבה עתידית בספרות. מכיוון שבגיליון הקודם, גיליון 'נכון' ( 13 ראה אור באחד באוקטובר 2024 הזמנו את קוראינו לשלוח אלינו יצירות שנושאן הכללי הוא ישראל בעתיד — ישראל בשירה עתידית, בסיפורת עתידית, במחשבה על העתיד, הדגש כאן, ובגיליון כולו, הוא על הנושא ישראל העתידית. בנושא ישראל העתידית קיבלנו מספר יפה של יצירות בנושא, ומתוכן בחרנו לפרסום. אין יצירות אלה קרובות זו לזו בראיית ישראל בעתיד. ברור לגמרי כי עיסוק בנושא בסיפורת יהיה שונה מעיסוק בו בשירה. אבל גם בתוך השירה וגם בתוך הסיפורת — ישראל מוצגת בהן מזוויות שונות לגמרי זו מזו: כך, למשל, היא מוצגת כמדינה, ביצירה אחת וכחלק ארץ על פני האדמה ביצירות אחרות, ועוד באחרות — כחלק ממבנה חברתי חדש לא לאומי, חלק מאדם חדש לטוב ולמוטב. ּ ועדיין לא התמצה הנושא. שׁ וֹנו ָתן זו מזו של כתיבות שונות המבטאות את ראיית ישראל בעתיד היא, אולי, הבולטת בפרסומן זו לצד זו. עם זאת, 'נכון' עניינו עתיד באשר הוא, ואנחנו, אכן, המשכנו לקבל יצירות שמתייחסות לעתיד באשר הוא, ללא קשר ללאום או לחבל ארץ, וכך נמשיך לבקש כותבים לשלוח, וכך נמשיך לפרסם — אוטופיה ודיסטופיה במלוא מרחב המשמעויות שלהן. * בגיליון הנוכחי, אכן כחצי מהגיליון הוא פרסום כל ההתייחסויות לישראל בעתיד, וכחצי מהגיליון הוא ההתייחסות לעתיד באשר הוא. בוודאי שהתייחסותכם למה שמפורסם כאן היא מעניינת, ואתם מוזמנים לשלוח תגובות למה שמפורסם כאן. גם בגיליון הבא, גיליון — 15 אוקטובר — 2025 נרצה להמשיך לפרסם גם דיון בישראל בעתיד וגם בעולם האנושי בעתיד. אתם מוזמנים לשלוח בשני תחומים אלה. אורציון ברתנא









