קטע מסיפור. מיקי אלטמן, תמונת נוף ארצנו, העפתי מבט אחרון מהחלון אל החושך שבחוץ ואז המטוס נעצר. רק צבי ואני קמנו. כל שאר הנוסעים הביטו בנו בזמן שנדחקנו במעבר הצר לכיוון הדלת. דיילת אנטיפטית רמזה לנו להזדרז ומיהרה לסגור אחרינו את דלת המטוס. רציתי להגיד לצבי שככה נראית אנטישמיות אבל הוא ביקש שאמהר כי בטח יש תור בדרכונים. ירדנו בזהירות במדרגות הפח שהשמיעו קול תיפוף מתכתי בכל צעד שעשינו. שום אוטובוס לא חיכה לשנינו למטה ונאלצנו לצעוד ברגל כמו פעם. עוד לפני שהגענו לפתח הטרמינל ראינו שהמטוס כבר ממריא. צבי צחק שהטייס לא רוצה להישאר פה. שמחתי שסוף סוף צבי צוחק אחרי שכל הטיסה התלונן על כאב אוזניים. החתמנו דרכונים במכונה האוטומטית ומיהרנו לכיוון היציאה. שמתי לב שמסביבנו אין אף אחד אז אמרתי לצבי שלא חייבים לרוץ. הטרמינל היה שקט לגמרי. לא הודעות כריזה, לא בכי של תינוק, לא קריאות של מדריך קבוצה. רק גלגלי הטרולי שלנו חרקו על רצפת השיש במן הד מוזר. אף פעם לא ראיתי את הטרמינל ככה. צבי אמר שזה אולי זה בגלל השעה המאוחרת. עמדת המוכסים הייתה נטושה והדלתות נפתחו לכבודנו באופן אוטומטי. צבי אמר שזה נחמד לצאת לאולם ריק בלי צורך להידחק בין המונים שמחכים בצעקות למישהו אחר. חצינו את הכביש והגענו לחניון. לקח לצבי כמה דקות למצוא את הפתק של החנייה ואחרי ששילמנו במכונה ושכחנו לקחת את הפתק, רצנו אליה בחזרה רק כדי לגלות שהפתק עדיין מחכה לנו. מצאנו את המכונית מכוסה בשכבה של אבק. אמרתי לצבי שיראה כמה לכלוך יש בארץ אבל הוא זירז אותי לבוא לצד של הבגאז' כדי שלא ניתקע בפקקים. רציתי להגיד לו, איזה ןוכנ14 - ראורבפ2025.indd 13 20/02/2025 11:44:41 14נכון — גיליון 14 מיקי אלטמן ישראל בעתיד פקקים, הרי אין פה בחניון אף מכונית נוספת, אבל שתקתי. אני הרי מכירה אותו, תמיד ימצא סיבה לדאוג. לאורך הכביש ועל הגשרים התנופפו שלטי מחאה אבל הדרך עצמה הייתה פנויה לגמרי. למרות זאת צבי לא היה רגוע. "במסובים תמיד פקוק" ו"שלט של עבודות בכביש זה מסמרים שיעשו לנו פנצ'ר" ו"בטח כשנתקרב העירה תהיה איזו הפגנה וניתקע." פתחתי חלון בתקווה שהאוויר הצונן ירגיע אותו. אף אוטו נוסף לא נסע בכביש, אבל צבי ישב זקוף ומבטו בולש קדימה בחיפוש אחר צרה נוראית. כשנכנסנו לחנייה לא יכולתי להתאפק וגערתי בו "סתם, סתם חששת". צבי נתן בי את מבט התלמיד הנזוף שלו ולרגע הרגשתי שוב כמו מורה בבית הספר. הבית קידם את פנינו בהד של ריקנות. צבי מיהר לבדוק אם יש מספיק מים בקערה של החתולה ואני בדקתי את מצב הסחלבים שלי. כל אחד וגזרת האחריות שלו. שעה מאוחר יותר ושנינו כבר במיטה אחרי מקלחת. רציתי לכבות את האור אבל צבי אמר שקודם יראה את ההתחלה של החדשות המוקלטות. לא הבנתי מה כל כך בוער לו אבל מילא. צבי פתח את הטלוויזיה וערוץ 14מילא את המסך. הייתה שם תמונה גדולה של ראש הממשלה ואיזה זמר שלא הכרתי שר "ביבי מלך העולם, ראש ממשלה של כולם." ביקשתי מצבי שיעביר ערוץ כי זה עושה לי לא טוב. צבי העביר לערוץ אחר אבל גם בו המשיך אותו זמר לשיר מול אותה תמונה. צבי קם מהמיטה והעביר ידנית ערוץ בצד של הטלוויזיה אבל התמונה לא השתנתה. לאט וביסודיות של מהנדס חשמל צבי עבר על פני כל הערוצים שבממיר. ישראלים וערבים ורוסים ואתיופים וגרמנים, ממש אחד אחד. בכולם היה רק ערוץ .14מוזר, מאוד מוזר, אמר צבי ואני הרגעתי אותו שבטח יש תקלה בממיר. בבוקר מיד אחרי הקפה, מיהרתי לצלצל לחברה הטובה שלי. ידעתי שהיא בטח כבר על סיכות לשמוע איך היה לנו. חמש דקות חיכיתי על הקו והיא לא ענתה. צלצלתי לשתי חברות אחרות אבל גם אצלן לא הייתה תשובה. חששתי שמשהו קרה אבל לא היה את מי לשאול. מיד אחר כך צבי חזר בהפתעה מהעבודה. "אני לא מאמין" הוא אמר "אין אף אחד במשרד." הוא לקח עוד נשימה והוסיף שלמען האמת ןוכנ14 - ראורבפ2025.indd 14 20/02/2025 11:44:41אפריל • 2025ניסן תשפ"ה 15 ישראל בעתיד מיקי אלטמן אין בכלל אנשים בחוץ. הושטתי לו כוס מים ואחרי שקצת נרגע, הוא הציע שנעשה סיבוב באוטו כדי שגם אני אראה...

המשך. העיר באמת הייתה ריקה. כלומר, היו בתים, היו עצים אבל לא היו אנשים. החנויות היו סגורות, המדרכות שוממות, הכבישים נטושים. הרמזורים עבדו בשביל אף אחד. המזרקה שבכיכר נראתה כמו ברז שמישהו שכח לסגור לפני שעזב. הבטתי על צבי והוא הביט עלי כמו מחכה שאגיד לו לאן לנסוע. "מה זה חשוב" זרקתי לו "ממילא אין אף אחד, תיסע לאן שאתה רוצה." הרמזור מולנו התחלף לירוק אבל צבי לא זז. הוא פתח חלון ונשם עמוק. ביום רגיל כבר היו צופרים לו ברגע שהיה עומד ככה בלי לנסוע, אבל עכשיו כלום. דממה מוחלטת. אפילו לא ציוץ של ציפורים. פתאום צבי אמר לי, את שומעת? מרחוק נשמע קול תיפוף קל. צבי מיהר לנסוע בעקבות הקול. התאכזבנו לגלות שמדובר בחבלים שדפקו על התרנים שבפתח בית העיריה. בראש התרנים התנופפו דגלי הכחול לבן רק שבמקום מגן דוד היה בין שני הפסים הכחולים תמונה של ביבי. המשכנו הלאה. היה לי כבד על הלב ודאגתי שלא יקרה כלום לצבי. עברנו ליד רחבת ההפגנות הגדולה. כמה דגלים היו זרוקים על הרצפה ולידם היה שלט גדול קרוע עם הכיתוב "דמוק." חיפשתי בעיניים את החצי השני של השלט ולא מצאתי. צבי הציע שניסע לים. התרגשתי. כשהיינו צעירים אהבנו לשבת מחובקים מול הים ולדבר שעות. שם אפילו צבי הציע שנתחתן במין טון יבש של מהנדס חשמל שמוצא את הפלוס והמינוס. מאז עברו שנים של לידות וקריירה ושיפוץ יסודי בבית וטיולים בעולם אבל לים הפסקנו ללכת. צבי עצר את האוטו בקצה המצוק ודומם מנוע. הבטנו עד לקצה האופק. שום מפרשית לא שייטה בים שמתחתנו ואף מסוק לא טס בשמיים שמעלינו. לא היו דפיקות של מטקות ולא קריאות של מציל. החוף היה ריק. כאילו כולם הלכו למקום אחר והשאירו את שנינו מאחור. רוח קלה העלתה גרגירי חול לאוויר. חתיכת קרטון התעופפה מולנו ונצמדה לשמשה הקדמית של האוטו. צבי יצא להעיף אותה אבל במקום זאת הכניס אותה פנימה. זה היה עותק של מגילת העצמאות. קרוע בקצוות אבל במצב סביר. צבי אמר שאין לו לב לזרוק את זה והתניע את האוטו. אפילו לא שאלתי לאן הוא נוסע כי מה זה בעצם משנה. ןוכנ14 - ראורבפ2025.indd 15 20/02/2025 11:44:41 16נכון — גיליון 14 מיקי אלטמן ישראל בעתיד נסענו על כביש החוף שהיה רק שלנו. ליד עתלית התחשק לי לשמוע קצת מוזיקה. הדלקתי רדיו. אותו שיר מהטלוויזיה שהילל את ראש הממשלה, התנגן שוב. מיהרתי לכבות. הרגשתי כאילו משקולת לוחצת על הלב שלי. מה קורה פה? למה כל הזמן רק השיר הזה? לאן נעלמו כולם? דמעה התחילה להתגלגל לי על הלחי. דאגתי שצבי ייקח קשה את המצב ומי יודע מה עלול לקרות לו. הסטתי מבט לעבר החלון כדי שלא יראה אותי ככה. בכניסה לחיפה צבי אמר בהתלהבות שהכרמל נראה יותר יפה מהרגיל כי האוויר צלול. השמש בדיוק סנוורה אותי ולא ראיתי כלום. נשמנו עמוק והמשכנו הלאה. בעלייה של ראש הנקרה האוטו התחיל לקרטע. צבי עצר והמשכנו ברגל עד למעלה. התיישבנו על מעקה הבטון והיבטנו דרומה. ים טורקיז, קצף לבן מגלים קטנים שמתנפצים על הסלעים. ארץ שלמה השתרעה מולנו ריקה מחיים. צבי התמתח ואמר "אח, כמה נפלא." עכשיו כבר ממש לא היה אכפת לי שיראה אותי בוכה. בפעם הראשונה הבנתי איך מרגיש סחלב בלי המצע שלו